Hello world!

Welcome to WordPress.com. This is your first post. Edit or delete it and start blogging!

אשתו של הנוסע בזמן – הסרט

קניתי את הספר לפני שנתיים בפרץ הרכישות של הביקור הקודם בארץ. היו עליו המלצות מכאן ועד הודעה חדשה. המשכתי לקרוא עד הסוף למרות שהספר בקושי בר צליחה לפי דעתי. עמוס ומלא בעלילות משנה מיותרות שרק מעכבות ומקשות על הבנת עיקר ההתרחשויות. ניכר בספר שהוא עבודת ביכורים והיה מוטב אם היו מתעקשים עם הסופרת על עריכה מאסיבית יותר והיו מורידים ממנו שליש.

 והנה פלא – זה בדיוק מה שעשו מי שעיבדו את הספר לתסריט. הסרט פשוט מעולה. ממוקד, חד, משכנע, מרתק ומעניין ומרגש גם כן. ואין בו שום שמץ מהשטויות ועלילות המשנה המעצבנות וגם הסוף מהוקצע וטוב יותר מזה שבספר, לפחות לפי דעתי. בהתחלה הייתי כל כך אנטי שבכלל לא רציתי ללכת לראות אותו. חברות שאהבו את הספר שיכנעו אותי ללכת והצחוק הוא שבסוף אני נהניתי מהסרט הרבה יותר מהן. מי שאהב את הספר לרוב מתאכזב מכמות ההשמטות.

 לפי דעתי הסרט מיועד לכל מי שכמוני בקושי רב צלח את הספר ולא הבין על מה המהומה או למי שבכלל לא הצליח לעבור יותר מפרק-שניים.

אחלה סרט ויופי של משחק.

פוסט זה הוא תגובה לפוסט של שוקולד סגול המקסימה.

הגשמת חלומות נושנים

עוד לפני שעזבתי את ברלין לביקור הנוכחי בארץ הרגשתי פתאום צורך עז לתעד לעצמי משאלות כמוסות שכבר שנים מחכות בשקט לזמן שבו יהיה לי פנאי להעניק לעצמי את כל מה שפעם חלמתי עליו. עוד כילדה.

כשהגעתי לארץ הרשימה לא נטשה את ראשי ופתאום התחשק לי לנסות להתחיל לעשות את הכול כבר כשאני כאן, כי לפחות אוכל את הבסיס לרכוש בשפת אימי. וכך אני כבר אחרי השיעור השביעי בערך של נגינה על פסנתר, נרשמתי לחוג ציור ובסוף ספטמבר אני אלמד לעשות סושי בסדנה של כמה שעות. אני אחרי 8 שיעורי הכנת תכשיטים מחרוזים וזה מדהים כמה שזה יוצא יפה וכמה זה מדיטציה העשייה הזאת. הזמן פשוט טס. החרוזים לאללה יקרים אבל כמתנה או כתכשיטים עבורי זה אחלה השקעה – שלא לדבר על הכיף ועל ההיכרות עם אנשים חדשים ומאוד יצירתיים בעת השיעורים.

כפי שתוכלו לראות בעמוד "מחכים על המדף" – אני עדיין רוכשת לי ספרים. מאוד כיף לי להשקיע בעצמי אחרי שנתיים שבהן לא יצא לי להיות בארץ ונראה לי שלכבוד האחיין החדש המדהים שלי והקשר החזק עם האחיין בן ה-4 – אני אבוא לעיתים יותר קרובות עד שאם ירצה השם אכנס להיריון.

אני קונה לנו כבר מהביקור הקודם ספרי ילדים ישראליים כי בעלי מאוד אוהב לראות על מה אני גדלתי ועל מה מגדלים כיום ילדים בשפה העברית. נרכשו עד כה (בהמלצת חברות ואחותי הגדולה וכן מתוך זכרונות אהובים שלי):

דירה להשכיר

איה פלוטו

תירס חם

חולמות שמורים

שרשרת זהב

100 שירים ראשונים עם שני דיסקים

מעשה בחמישה בלונים

הילד הזה הוא אני

הביצה שהתחפשה

שמלת השבת של חנה'לה

מיץ פטל

תפילילה

עוד מדור שמתרחב לאיטו זה מדור ספרי הקודש שהם בתכל'ס הספרים שאני קונה כדי לפנק את הגבר שלי שמתעניין בתחום מאוד. נרכשו עד כה:

טעמי המקרא / ברויאר

הלוח העברי והקריאות בתורה/גיטלין וגר"ד

ספר החינוך

יהודים משתלבים

שיחות על שמונה פרקים

רבי יוסף אלבו/ספר העיקרים השלם

גרשום שלם/פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (אחותי הגדולה מעניקה לנו במתנה את כל ספר הזוהר עם פירוש הסולם – 23 כרכים!!!)

בשר בחלב – מדריך מבואר

עידן הטהרה – ספר על מנהגי הטהרה היהודיים

חכמות נשים

בגן האמונה המבואר

תפילות נשים – ספר מקסים ובו תפילות מכל הדורות ומהרבה קהילות

מורה נבוכים להרמב"ם

פירוש הרמבן"ן לתורה

תפילה כהלכתה

וגם תחום ספרי הבישול לא מוזנח בביקור הזה. קניתי את ספר המרקים של חנה שאולוב וספר על מטעמי מטבח יהודיים מכל העדות כדי לשדרג מאכלי חג וכו'. סוף סוף יש לי מטבח נורמלי אחרי די הרבה זמן, כולל תנור אפייה וחוזר החשק לבשל ולאפות כמו שצריך.

אני בתכל'ס רוב הזמן בתל אביב עם האחיינים שלי – עוזרת לאחותי הגדולה להשלים שעות שינה. הביקור שלי הוכתר בתואר "ביקור הפיה הטובה". והכי כיף זה שאני נהנית וטוב לי עם הנתינה ועם הקבלה ועם כל מה שפוגש אותי על אמצע הדרך.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומוצלחת ותודה לכל קוראיי על הביקורים כאן.

המעבר לברלין מאחוריי ואני בארץ לחודשיים

המעבר לברלין ובעצם כל החודש האחרון היו פשוט מתישים ברמות. בעלי מצא לנו דירה בברלין כבר בתחילת יולי אבל בעל הדירה ניסה ממש ברגע האחרון להעלות לנו את שכר הדירה במאה אירו שזה ממש הגזמה. לרוב נהוג שאם בכלל מעלים זה לא ביותר מ-30 אירו לשכר הדירה הבסיסי. כך ששבוע לפני שהיינו אמורים לפנות את הדירה בעלי נסע לסבב חיפושים נוסף והפעם הוא מצא פנינה אמיתית. דירה עורפית במקום מרכזי ותוסס במזרח ברלין. אחד מהרחובות הכי קוליים בעיר המגניבה הזאת.

קנינו ארגזים מאיזה אתר ברשת והתחלתי בטיפין טיפין לארוז כי הבוס היה זקוק לי בעבודה. כל ההתרגשות והמתח עשו את שלהם וחטפתי איזה וירוס בקיבה שגרם לי לשלשולים ובלגנים כאלה שנאלצתי לנוח המון וגם לוותר על משמרות די ברגע האחרון. לרובן מצאתי מחליפים אבל לחלק לא ולא היה לי נעים מהבוס המדהים שלי אבל לא הייתה ברירה.

עד יום לפני העמסת החפצים הספקתי לארוז את רוב הדברים אבל גם לתפוס מחדש את הגב כך שאת השבת העברתי לגמרי במנוחה. באמת שקטעים איתי כי קיבלתי מספיק מסרי הזהרה מהגוף שלי אבל התעלמתי. כך שנחתי ועשיתי מתיחות וכל מה שכן עשיתי – עשיתי לאט. לפני כניסת השבת סימנו בחבל את המרחב שהיינו צריכים ליד הבית עבור המשאית והשכנים באמת התחשבו ולא חנו שם למרות שזה סוף השבוע. בעלי נסע על הבוקר של יום ראשון לסוכנות הרכב והביא את המשאית והתחיל להעמיס את הארגזים שכבר ארזתי ואני המשכתי באריזות של מה שעוד לא ארזנו. בעשר בערך הגיע חבר טוב שלנו ועזר לנו המון. בחור נשמה ממש. ברגע שרוקנו את חדר השינה הוא התחיל לצבוע שם. הבחור ששוכר אחרינו את הדירה לא הסכים שנשאיר את הדירה לא צבועה ובלי העזרה מהחבר בחיים לא היינו מספיקים הכול.

יחד העמסנו את המשאית, גמרנו לצבוע והלכנו לחגוג את סוף העמל. בבוקר עטפנו את המזרון והעמסנו את המצעים והתחלנו בניקיון ובטאצ'ים אחרונים של הצביעה כדי שזה לא יהיה חובבני מדי. מסרנו מפתחות בשתיים עשרה בצהריים ויצאנו לדרך. עצרתי במסעדה שבה עבדתי כדי להגיד שלום ועזבתי סופית את היידלברג ולא יהיה לי אכפת אם לא אשוב לשם. מיציתי את העיר הזאת מזמן.

הגבר גבר שלי הראה לי נהיגה על משאית מהי והתרשמתי עמוקות מהיכולות המגוונות שלו. התפקיד שלי בעשר השעות שלקח לנו להגיע לשם היה להישאר ערה ולנסות לא להעיק עליו בשלל הדאגות שהציפו אותי. והיו לא מעטות כי המשאית לא הייתה במצב אידיאלי ונאלצנו לעצור בצד הדרך לשעתיים כי נדלקה מנורת אזהרה בשלב מסוים וחששנו שהמשאית גרוטאה רצינית. הגענו לברלין בחצות! נציגת המשכיר הייתה נפלאה וממש סופר גמישה איתנו וחיכתה לנו בצומת שליד הדירה כדי להנחות אותנו למקום הנכון. קיבלנו דירה צבועה אבל לא מנוקה והכול היה מכוסה המון אבק וכתמי צבע רציניים על הרצפה.

לקח לי שלושה ימים לנקות רק את הרצפה. וברגע שזה היה מאחוריי יכולתי לפשפש קצת בארגזים ולאתר בגדים וכו' ולאלתר מדפים לבגדים ושאר דברים נחוצים. בתוך כל זה איתרתי את פגישת שומרי משקל והלכתי. היה סבבה ומאוד נהניתי. המדריכה החדשה ממש מותק.

ביום חמישי לפני שבוע התקשרתי לאחותי הגדולה. היא ביקשה כבר מאפריל שאני אבוא לישראל כדי לעזור לה בתקופת הלידה. לא ידעתי מה תהיינה עלויות המעבר לברלין והמחשב הנייד שלי עמד לקרוס בכל רגע כך שדי חשבתי שלא אגיע לארץ בכלל לחגים ואם כן – רק בסוכות ולזמן קצר. בשיחה עלה שאחותי הגדולה לא עומדת בעומס: אחותי הקטנה במצב רגשי על הפנים, אימא שלי זקוקה לניתוח הרניה מחודש אבל עושה שרירים ובלגנים כי הרבה יותר פשוט מבחינתה להמשיך להתבכיין על כמה כואב לה ובקיצור – התבקשתי בפליז פליז רציני – פשוט לבוא הכי מהר שאפשר. אז אני בארץ כבר שבוע.

מה הספקתי? קניתי את כל הספרים האלה ושלחתי אותם לבעל המקסים והסבלני שלי שוויתר עליי למרות שהבית מלא ארגזים ונחוץ לרהט אותו ויש ים החלטות שיחכו שאחזור. קניתי גם המון כלי בית וכו' כי המטבח הקודם היה כל כך קטן שיכולנו שהוא יהיה חלבי בלבד ובדירה החדשה אפשרי שיהיה גם בשרי מה שאומר סט חדש של כלים וסכו"ם וכו'. בעלי אמר שנשברה רק כוס אחת מכל מה ששלחתי כך שנשמתי לרווחה כי הכול הגיע במצב אחלה.

אני בתכל'ס קונה בגדים בלי הכרה. המצב הייחודי הזה שבו פתאום בגיל 36 אני במידה 38-36, מה שלא קרה מאז שהייתי בת 13 בערך – הכניס אותי לחדוות קניות והענקה לעצמי שלא התרחשה במשך שנים. הכול עולה עליי, הכול יפה עליי, כל החנויות קוראות לי "אצלי אצלי, בואי אליי". רוקנתי את המזוודה מהמתנות והתחלתי לשים בה את מה שקניתי וכבר אחרי פחות משבוע כאן ראיתי שלא יהיה מקום אז קניתי עוד טרולי וגם זה לא יספיק אז אני אשלח חלק לבעלי. בא לי להמשיך כל עוד זה אפשרי כלכלית. מזמן לא הענקתי לעצמי כל כך הרבה. אף פעם לא מאוחר!

חוץ מזה שהחלטתי כבר בברלין שאני רוצה ללמוד לנגן על פסנתר. מצאתי חברה שמשכירה בפסנתרים בדיל שקשה לעמוד בפניו: משלמים 79 אירו על המשלוח ועוד בערך 120 סכום בסיס לעלויות בלאי וחוץ מזה משלמים אירו ליום בלבד על השכירות שלו ואם מחליטים לקנות את הפסנתר כל מה ששולם נחשב "על החשבון" ויקוזז מהמחיר הסופי שגם ככה לא יקרני מדי. פחות או יותר אם נשכור את הפסנתר ליותר משנה הוא יהפוך בכל מקרה לשלנו. ומכיוון שאני לא בן אדם של חצאים אלא הולכת על דברים בכל השוונג – מצאתי כבר מורה לפסנתר והלכתי אתמול לשיעור היכרות והיה לי ממש ממש כיף. ובעלי אמר שכשאני אחזור כבר יחכה לי פסנתר בדירה.

כך שלמרות כל הלחצים המשפחתיים הלא מבוטלים שמצאתי כאן – אני נהנית לאללה. ראיתי אתמול את אימא שלי אחרי שנתיים שלא יצא לי לראות אותה והייתי פשוט בהלם מהמצב הרפואי שלה. איך היא הרשתה לעצמה להגיע למצב המוזנח הזה לא ברור לי ועוד יותר לא ברור לי למה הרופאים שלה לא התעקשו איתה על ניתוח מיד. היא חייבת ניתוח הרניה מחודש אבל נראה לי שפשוט טוב לה להתלונן ולהתבכיין ושהיא מקבלת מזה הרבה יותר "רווח" ואם היא תעבור ניתוח והוא יהיה מוצלח יותר מהקודם – כבר יהיה לה קשה יותר לקבל תשומת לב מהאחיות העסוקות שלי. ככה היא יכולה להתלונן בלי סוף על הגב הכואב ועל הבטן שאגרה בתוכה 20 ק"ג נוזלים. לא פלא שכואב לה הכול אבל אחרי מה שעברתי איתה אתמול בבערך שעתיים שהיינו יחד נגמר לי כל חשק להירתם למאמץ להביא אותה לניתוח. זה הגוף שלה והבריאות שלה והיא אדם בוגר שיכול להחליט לבד מה הוא רוצה בחיים. אבל ההקשבה שלי נגמרה. הבנתי מה הקטע ומיציתי.

אני הכי נהנית מהאחיין שלי. הוא בן 4 והוא פשוט כובש לבבות וכשהוא צוחק אני לגמרי נמסה. הוא מקסים. אני לוקחת אותו הבוקר לסרט כנראה כדי לתת לאחותי בוקר של שלווה לקראת השבת. מסקרן אותי אם הוא ימשיך להיות כזה מתוקי גם כשאני איתו שעות. הוא לא נראה לי מפונק או בעייתי אבל לך תדע. יהיה מרתק – בזה אין ספק.

ליקירות שעוקבות כאן למרות שאני בקושי מעדכנת – אני בארץ לחודשיים, ממש עד אחרי החגים. מארג' מצאה לי חדר בדירה מקסימה בתל אביב ואני בעיקר שם וקצת בירושלים ותהיינה גיחות לעוד מקומות. שלחו לי מייל עם סלולרי עדכני שלכן לalonys בוואלה co.il אם אתן רוצות לתאם איתי מפגש. אני אשמח!

פארה פוסט ומייקל ג'קסון – באותו היום

ההספדים על פוסט, שנפטרה אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, תוכננו להיות ממושכים יותר. ואפילו לארי קינג אמר שהוא לא חשב שיקרה משהו שיגרום לכך שהתוכנית שהוא רצה להקדיש לה תידחה או תקוצץ בזמן.

אבל פשוט, עם כל הכבוד לפארה פוסט,  ההספדים עליה הם תמצית קשוחה לכך שהיא הייתה סמל מין שניסה לצאת מהליהוק הזה ולא ממש הצליח. היו לה כמה תפקידים משניים בדרמות ספורות ועל חלקן היא קיבלה שבחים אבל תמיד יזכרו לה את חסד נעוריה – המלאכים של צ'רלי וחולצות בטן. ושלא כמו מרילין מונרו – היא כן הזדקנה.

מייקל ג'קסון הוא דמות שבעצם מתאים לכתוב עליה פוסט שכותרתו "כרוניקה של מוות ידוע מראש". אנשים עצובים, בשוק, אדישים – אבל אף אחד לא מופתע. אף אחד לא אומר שהוא לא חשב בחיים שזה יקרה לו. אפשר היה להגיד "איך זה שלא עזרו לו?". כשאתה סלב – לך תסמוך על אנשים. רדפו אותו וחשפו אותו ואת התחושות שלו כבר בשנות השמונים הוא הראה היטב בקליפ של leave me alone. גם מדונה הראתה בקליפ של substitute for love עד כמה החיים האלה יכולים להיות בודדים מאוד. החזקים שבהם מחזיקים מעמד. אלו שלא – הנר שלהם כבה ברוח.

אתונקה שאלה מה נשאר אחרי כן.  אנשי רוח ואמנים לרוב משאירים מאחוריהם משהו מהאור שלהם. אולי הטרגדיה שלהם היא שהם כל כך מאירים לכולנו ביצירתם – שבפנים נותר להם עצמם לא פעם די חשוך.

המוזיקה של מייקל היא מעין פס קול של שנות השמונים ואפילו קצת בתשעים כי בערוץ VH1 שמו לא פעם את rock with you ואז בעצם בכלל הכרתי את השירים ההם מ-off the wall והם אולי האהובים עליי ביותר. את היצירה המאוחרת של ג'קסון לא אהבתי. כל מה שהגיע עם bad ולאחר מכן לא היה הכי כוס התה שלי. מה שלא משנה דבר מהיופי של השירים שלו, הקצביות שלהם וזה שמיליונים אוהבים וימשיכו לאהוב את המוזיקה שלו.

הכרוניקה הזאת שלו ושל נשמות שבירות אחרות לא יכולה שלא לרגש. מצד שני – היו סביב האיש העצוב והאומלל הזה כל כך הרבה חשרות עננים שקשה לי באמת לבכות עליו או להגיד שכבה אור בעולמנו. המוות שלו לא מתקרב ולא יכול להתקרב למה שחשתי כשהנסיכה דיאנה הלכה לעולמה. וזה די מגוחך אפילו לכתוב שורות כאלה כי בסך הכול אני לא בת משפחה, מכרה או מי שאי פעם הייתה מגיעה באמת להכיר אותם.

יש אורות שנצנצו לנו מרחוק ויש שמקרוב יותר. הכוכב של ג'קסון הועם לפי דעתי די מזמן אבל מותו יפרנס עיתונאים רבים בשנים הקרובות. אם אחרי מות עופרה חזה היו ים שמועות ושפע של ריבים על ירושתה – מותו של ג'קסון יהווה מכרה זהב רב שנים. אנשים לא באמת יכולים לכמת לעצמם אחרת את המורשת של האיש. היו לו להיטים והוא רקד יופי ומצער שבסופו של דבר השורה התחתונה במה שלאנשים באמת אכפת היא "כמה כמה". אם אחוז הכתבות שעסקו בו ביממה הראשונה למותו נסבו סביב נסיבות המוות והתמודדות המשפחה – כעת המשקל עבר די בהחלטיות לכתבות שנסבות על ספקולציות לגבי עושרו ועד כמה בני המשפחה והנושים יריבו על הירושה.

יש אנשים שאומרים שהם רוצים להיות כוכבים. לי נראה שאובדן הפרטיות הוא מעבר לכל פרופורציה של רווח אפשרי. יש אנשים שזוכים להיות עשירים גם בלי הסבל שנכפה על החשופים בצריח. אבל בעצם נדיר שמישהו שנולד לעוני וזכה להיות לעשיר בזכות פועלו (יהיה מה שיהיה) – יזכה גם בשלוות האנונימיות. זו מעין חרב פיפיות – בלי פרסום אין להם תוחלת ואיתו אין להם חיים.

כרוניקה של מוות ידוע מראש.

יש מי שלא יכולים שלא ליצור, שלא לשיר. או כאלה שהם פשוט טפשים מדי או תמימים מדי מכדי להבין את המחיר שיידרש מהם. מה היה מייקל ג'קסון מתוך כל אלה?

אולי תינוק שנשבה.

אדם הגנטי לא פגש את חוה המיטוכונדריאלית

במסגרת שיטוטיי באתר האהוב TED, גיליתי הרצאה של ספנסר וולס – חוקר ששוקד על הבנת מוצא האדם לא באופן פלאונתולוגי (חקר שלדים ושאר שאריות) אלא חקר העקבות הגנטיים של עברנו. יש שתי דרכים לעשות זאת. אפשר לחקור את הנתון הגנטי בתוך המיטוכונדריות שבתאי גופנו. המיטוכונדריה מאפשרת מידע על אימותינו האראכאיות וכך למשל החוקר סייקס באנגליה איתר 7 אימהות רבות של עמי אירופה. חוה הראשית יצאה מאפריקה או שצאצאיה המוצלחים יצאו מאפריקה לפני 150 אלף שנה.

סבבה? אולי כן ואולי לא. כי ספנסר וולס חוקר את הדרך השנייה לאיתור מידע גנטי – חקר כרומוזום ה-Y של גברים לאיתור אדם הגנטי. לא התנכ"י בהכרח. אבל היה אחד כזה שהגנים שלו היו כל כך מוצלחים שהוא בעצם המקור הגנטי של כל גברי העולם והוא חי לפני בערך 60-70 אלף שנה.

ואז אפשר מיד לראות את הבעיה – המחקר במצבו הנוכחי לא יכול להסביר מתי הם "נפגשו". וזה אתמול גמר אותי מצחוק. אני מתה על אנקדוטות כאלה. פרדוקסים מוזרים שרק המשך מחקר יוכל לפתור. זה פתאום הרגיש כמו אישוש מדעי מושלם לכך שנשים אכן הגיעו מנוגה וגברים ממאדים והתפתחנו באורח עצמאי אלו מאלו עד שמתישהו החלטנו לנסות לאחד כוחות. אחרת איך מגשרים על הבדל של 84 אלף שנים לערך? האם במשך כל הזמן הזה גברים היו עד כדי כך לא מוצלחים עד שלא נשאר זכר גנטי לפועלם?

ספנסר וולס פועל עם נשיונל ג'יאוגרפיק על פרויקט מדהים בהיקפו – מיפוי מסעי האדם והאקסודוס הגדול מאפריקה אל שאר מקומות מושבי האדם על פני כדור הארץ. לאן הגענו, מתי, עם מי התערבבנו.  הוא חוקר זאת על ידי מסע אל עמים ילידיים שבמשך רוב קיומם היו קהילות שלא התערבבו עם אוכלוסיות אחרות ובמקביל – איסוף מידע גנטי ממתנדבים מכל העולם שרוכשים דרך האתר ערכת דגימת דנ"א ושולחים אותה לאיבחון.

האיבחון אנונימי. אתה מקבל מספר סידורי שבעת שליחתו הוא כבר לחלוטין אקראי ולא קשור לכתובתך. זה לא יגיד לך לאיזה שכן אתה מקושר גנטית אלא אולי יגיד לך אם אתה צאצא של חייל מצבא אלכסנדר מוקדון שהגיע להודו לפני קצת יותר מאלפיים שנה.

הערכה עולה קצת יותר מ-100 דולר וגברים יכולים לבחור עבור תוספת של 90 דולר נוספים אם לבדוק גם את כרומוזום Y וגם את המידע המיטוכונדרי. עבור נשים שרוצות לדעת מה המורשת הגברית שלהן יש לחקור את כרומוזום ה-Y של אח, אב או קרוב אחר מדרגה קרובה.

המטרה של וולס היא לבנות אילן יוחסין של המין האנושי ולעזור לאנשים להבין שכל ההבדלים שאנו רואים כיום בין בני אדם – כולם לחלוטין "בעומק עור" בלבד. כל ההבדלים בינינו נוצרו במהלך 2000 דורות לערך וכולנו אפריקאים במקור. הרווחים ממכירת הערכות מממנים את הבדיקות עצמן שאינן זולות כלל וכן פרויקטים לשימור תרבותי של תרבויות בסיכון.
למי שמתעניין:

האתר של הפרויקט הגנוגיאוגרפי

חוה ואדם לא נפגשו

ספנסר וולס ב-TED

סושי בהיידלברג – ביקורת שיטוטים וטעימות

כשהייתי במינסטר סושי ממש חסר לי ומבחינת ידע בגרמנית לא ידעתי איך לברר מה ההיצע כך שויתרתי ומילאתי מצברים כשביקרתי בארץ. הפוסט הזה הוא כנראה הראשון מסדרת פוסטי פרידה מהיידלברג. 

עד כה ביקרתי בחמש סושיות שזו התמחותן:

הטובה ביותר והזולה ביותר: East Sushi נמצאת ב-markthalle של הגלרי קאופהוף במדרחוב המרכזי של העיר -30 Hauptstrasse. וכדאי בעצם להיכנס מרחוב Plück – זה בדיוק ליד הכניסה לחניון. המקום הוא מעין מזנון פועלים כשמסביב יש המון דוכנים של כל מיני – בשר, גבינות וכו'. הם פתוחים אבל רק בשעות שהגלרי פתוח – מתשע בבוקר ועד שמונה בערב וזה המינוס העיקרי (סגורים בימי ראשון וחגים). הסושי שלהם מעולה בפשטותו וטעים. אני אוהבת לשלב גם מרק מיסו בארוחה ואצלם יש מרק טוב. בין 12 לשלוש בצהריים יש אפשרות לשני תפריטים טובים ומוזלים שכוללים גם מרק וגם תה ירוק בעשר אירו ופחות.

המקום השני הוא Kaede סושי בר עם מסוע (שדרוג חדש יחסית). יש להם שף צעיר ומצועצע שמוציא תחת ידיו רולים מושקעים עם כל מיני רטבים וטעמים. למשל הוא אוהב לשלב רוטב חמוץ מתוק ברולים שלו. בצהריים ובערב אפשר להינות מארוחה עסקית של בערך 10 אירו ל-10-12 חתיכות (מאקי, ניגירי ופוטו מאקי מושקעים) ובצהריים מקבלים גם מרק מיסו ותה ירוק. זה הולך לפי צלחות – חמש צלחות לארוחה. על צלחת יש או 4 מאקי או 2 ניגירי או 2 פוטו מאקי). היתרון – גמישות ומבחר מנות. המינוס אצלם – מרק המיסו שלהם נוראי. ממש ככה. שמנוני, כמעט בכלל בלי אצה ובלי קוביות טופו. היתרון המוחץ – הם פתוחים בדיוק אחרי שאני מסיימת את פגישות שומרי משקל והם מאוד קרובים למקום המפגש. כמו כן, כדאי להתפטר מהביישנות ואם לא עולה על המסוע מנה שאתם אוהבים – לבקש שיכינו. יתרון נוסף לנוסע המזדמן – מכל הסושיות היא הקרובה ביותר לתחנת הרכבת כך שאם יש לכם המתנה של יותר מ-90 דקות עד הרכבת הבאה – שווה לקפוץ לשם. דקות ספורות בהליכה.

המקום השלישי בדירוג שלי – samesame שנמצאים ב-Steingasse 3  -סמטה שפונה לכיוון הנהר ומתפצלת מהרחוב הראשי שבעיר – בקרבה לכיכר הכנסיה. זה אזור שכולו מלכודת תיירים אחת גדולה ובו גם בימי ראשון כל הדוכנים למכירת מזכרות פתוחים. הסושי שטעמתי במקום טעים. מרק המיסו שלהם לא שוס וקטן מאוד כך שחבל על ההשקעה בו. הם די יקרנים (0.8-1 אירו יותר מ-East Sushi לאותה מנה) ואין גמישות בתפריטים הקבועים שלהם, מה שעבורי הוא חיסרון של ממש כי אני לא אוהבת שרצים בסושי שלי ואצלם כמעט בכל תפריט יש תמנונים או שרימפסים למיניהם כך שאין ברירה אלא להזמין פריטים בודדים במחיר שאם East Sushi פתוחים – שווה לוותר על Same same – זה עד כדי כך לא מדהים. זה גם ניכר בהגשה. יש אומנות בהגשת הסושי ובבר הקטן הזה לא למדו להגיש באופן יפה לעין – הרולים הוגשו בחלקם לא מצידם המלא, למשל (בסוף הרול יש תמיד צד פחות "יפה"). בכל אופן – הם אופציה שפויה כשזה יום ראשון או יום חג ומתים לסושי וגם ככה נמצאים במרכז העיר.

המקום הרביעי בדירוג שלי הוא סושי בר קטנטן שנקרא "סקורה" בתחילת רחוב Bergheimer (רחוב שמתחיל בכיכר ביסמרק המרכזית). הפלוס הרציני אצלם הוא שמרק המיסו שלהם מעולה, רוב הזמן, יש ימים שגם בזה חוויתי נפילה. המינוס – האורז שלהם הוא אורז מזן אחר, לא זה שהאחרים משתמשים בו – פשוט אורז ביתי רגיל. לטענתם זה מאפשר לשים יותר דג ברול אבל נראה לי שהם מנסים לחסוך עלויות על אורז לסושי ומרגישים את זה בטעם וחבל. יש בהמשך הרחוב מסעדה באותו השם ששם כנראה עובד הסושי שף הראשי של המיזם הזה. והאורז שם היה כל כך חסר טעם שהמסעדה היא מבחינתי מתמודדת ראויה על התואר "הסושיה הגרועה בעיר". מבחינת מחירים הם לא מהיקרנים וזה פלוס יחסי.

אני ממליצה בחום ל-ה-י-מ-נ-ע ממסעדות שמציעות סושי כחלק מהתפריט הכולל יותר שלהן. סושי זו התמחות בפני עצמה ושף שלא מתמחה בזה מוציא תחת ידיו אכזבה של ממש והרועץ במסעדות הוא שלעומת סושי-בר או אפילו מסעדת "סקורה" שקיבלה אצלי ציון נמוך לאללה – המחירים בשמיים והתוצאה לא שווה אף ביס. למשל במסעדת Mr. Whang ברחוב הראשי (מסעדה קוריאנית, סינית, יפנית) – יש כמה הצעות לסושי והמחיר הוא פי שניים לאיכות כל כך מביישת שלא כדאי להיכנס לשם. לשיקולכם.

אזהרה מכל הלב – תעשו לעצמכם טובה ולא משנה איפה אתם בגרמניה – תימנעו מהזוועה של סושי במסעדות Nordsee בקופסאות או מכל סושי שנמכר בקופסא בסופרים השונים – יש כאלה למשל ברשת REWE. יצא לי לנסות לאכול סושי מקופסא במסעדת Nordsee בתחנת הרכבת של לייפציג. חוויה מצמררת ונשבעתי שלא אחזור על הטעות לעולם. חשבתי בטעות ש"הנה, מצאתי חלופה שפויה לכל השומן שבדגים המטוגנים שמוצעים שם". טעות. האורז היה קשה ובלתי אכיל. פשוט זרקתי את זה וקניתי לי לחמניה עם משהו במקום. סושי חייב להיות טרי, גג בן כמה שעות ספורות, ורצוי שיעשה ממש מול עיניכם. הסושי מהטעימים שיצא לי לאכול הוא תמיד במקומות שבהם אפשר לשבת ולראות את השף מכין ולראות בדיוק איפה וכיצד הוא מאחסן את החומרים.

מחירים לדוגמא:

מאקי פשוט  (6 יחידות) – בין 2.3 אירו ל-2.8 ואף יותר אצל היקרנים.

מאקי דגים (6 יחידות) – בין 2.8 ל-3.2 אצל היקרנים.

ניגירי – מ-3.1 אירו עד לאזור 5 אירו לשני ניגירי.

כך שאפשר להרכיב ארוחה של מאקי פשוט ומאקי סלמון בתוספת מרק מיסו באזור ה-10 אירו באיסט סושי ובסקורה. אצל האחרים אפשר להגיע למחיר הזה אם מוותרים על המרק שגם ככה לא טעים אצלם. אם רוצים גם שתייה חמה/קרה – צריך לקחת בחשבון תוספת של 2-3 אירו.

שיהיה בכיף לכל המנסים!

ההכנות בעיצומן וצרות מחשבים

בקרוב עוברים לברלין. לא יודעת אם לקפץ באוויר אבל אין ספק שנגולה אבן מעל ליבי. נותני המלגה הסכימו להחלפת מסלול הלימודים ואנחנו נעבור לברלין ככל הנראה בתחילת אוגוסט.

חיפוש פגישת שומרי משקל כבר עשיתי, עכשיו נותר לחפש ספריות ציבוריות עם היצע נורמלי באנגלית, ולסרוק את אופציות בתי הקולנוע שגם מקרינים את הסרט בשפת המקור. השנתיים האלה כאן בהיידלברג היו ממש עינוי מהבחינה הזאת. לאחרונה ראינו את "מלאכים ושדים" – ההמשך ל"צופן דה וינצ'י". מזל שזה סרט רדוד ואידיוטי ומלא אקשן כך שלא צריך קישורי שפה ענפים כדי להבין יותר מדי. ובעלי עודד אותי ואמר שהתסריט רעוע ומסובך ומכיל מילים לטיניות למכביר כך שגם אם יודעים גרמנית זה לא אומר שהעלילה נהירה יותר.

חלק מההכנות כוללות מציאת שוכרים שיכנסו במקומנו לדירה וכמובן מציאת דירה בברלין. אני כבר סורקת במרץ אתרי דירות למיניהן והתקווה היא למצוא משהו ללא מתווכים שמייקרים לאללה את העסק. הגבר שלי נוסע בשבוע הבא לחיפושים אינטנסיביים יותר ואני נשארת פה כדי להראות את הדירה לשטף לא מבוטל של מתעניינים. בימים האחרונים זה מרגיש כמו זרם שצריך לסכור בכוח אחרת בכל חמש דקות ידפקו על הדלת. לכבוד החג החלטנו פה אחד שסוגרים את הטלפונים ומעניקים לעצמנו שקט.

בעסה רצינית שמתפתחת לה בימים האחרונים היא שהנייד שלי מיצה את עצמו וגל החום האחרון ממש לא עזר. התייעצתי עם חבר'ה בכמה פורומים מתמחים בתפוז והם מאוד עזרו להבין שאו שאני מאשפזת את המחשב במעבדה או שאני קונה חדש. הלכתי לברר בחנות מחשבים מקומית מה אפשרי. אז ראשית – הם לא לוקחים לתיקון מחשב שלא נקנה אצלם ואם מתעקשים – כל הצצה והחלפה נעשית מ-0-20 אירו הוצאה למשהו באזור 80-100 לכל פעולה ופעולה. כלומר אין ברירה אלא לקנות חדש.

וחדש, איזה חדש לקנות? לחכות עד שאני אגיע לארץ? יש בזה יתרון מהותי אחד – תוכנות בעברית ומקלדת עם אותיות בעברית/אנגלית. החיסרון – שאני בעצם חווה כרגע – אין שירותי תיקון/אחריות. ובהתחשב במאות האירו שזה עולה – אני בעצם די הכרעתי שעדיף שאקנה משהו ברגע שנעבור לברלין כי הצפי הוא שנגור שם לפחות שנתיים-שלוש כך שנייד סביר יספיק לתפקד בדיוק בטווח הזה וחנות מקומית תהיה הפתרון הכי טוב.

עוד תהייה היא האם לעבור למק. בעלי מאוד בעד ואני קוראת מאוד בעיון את פורום מקינטוש בתפוז. יש להם שם הרבה עצות, דיווחים כנים על בעיות עם החומרה והתוכנה ומכיוון שאין לי ניסיון אלא עם פי.סי – חששות לא חסרים אבל החבר'ה שם כבר הורידו את רמת החרדה לטווח סביר יותר. מה שדי ברור – שזו לא החלטה פשוטה למי שחשוב לה לגלוש באתרים דוברי עברית כי רובם לא תומכים כלל בדפדפנים שאינם אקספלורר וגם אז לא תומכים בגרסאות חדשות שלו. למשל בנענע אי אפשר לראות כלום מהקבצים של שידורי ערוץ 10 אם אין את המדיה פלייר של מיקרוסופט. נורא מרגיז.

אני לא יודעת אם חייב שוב שיהיה נייד. זו הייתה החלטה טובה עד כה כי בכל מעברי הדירה האחרונים פינת מחשב זה משהו שלא רק מחייב שולחן קבע אלא גם התארגנות מרחבית שהייתה מאוד מגבילה אותנו. כך שנייד יהיה טוב גם להבא אבל אין לי כוונות לטלטל אותו כך שלא אכפת לי אם הוא יחסית "כבד". חשוב לי שלא יתחמם או ירעיש בצורה כבדה מדי. ה-HP שלי תיפקד עד לאחרונה מצוין, לא הייתי צריכה אפילו פעם אחת לקחת אותו לתיקונים אבל הוא מתחמם מאוד וגם עושה די הרבה רעש עם המאווררים שלו, בעיקר כשהמעבד מתאמץ. כך שאולי בבא בתור ננסה שיהיה שקט יותר. אני לא בקטע של משחקי רשת ותלת מימד כך שגם מחשב עם מפרט צנוע יספיק – שיגלוש וייתן לראות DVD ברמה טובה.

לא בשמיים אבל די תלוי בהוצאות שיהיו לנו ממעבר הדירה. בעלי בית רוצים לרוב שכר דירה של לפחות חודשיים מראש כעירבון, צריך לצבוע את הדירה שעוזבים ולהתקזז על כל מיני עם בעל הדירה כך שלרוב לא נשאר הרבה מהפיקדון הזה כשעוזבים. בפעם הקודמת קיבלנו אולי שליש חזרה.

ועוד לא החלטתי מה לעשות לגבי ביקור בארץ כי כמובן אין טעם להזמין טיסה כשאני עוד לא יודעת סופית מה יהיה נמל היציאה ואם יש בכלל תקציב לנסיעה כזאת. המשפחה והחברים מאוד מעודדים ונורא רוצים שאני אבוא. יכול להיות שבתום כל המעבר אני באמת אזדקק לנופש. נחיה ונראה.

האם בורות היא מתכון בטוח להנאה וידע מתכון לאכזבה?

יצא לי לקרוא בשבועות האחרונים את ספרו של קים סטנלי רובינסון the years of salt and rice. הגעתי אליו דרך רשימת אלף הספרים שמומלץ לקרוא, מחולקת לז'אנרים וכשבתוך כל ז'אנר גם היה פירוט על נושא הספר וקצת מהעלילה ולמה הוא לפי דעת המבקרים ראוי למקומו בפנתיאון.

הספר כלול ברשימת המאסט של המד"ב. הוא ספר היסטוריה חלופית שבו במאה הארבע עשרה המגפה השחורה מביאה להכחדה כמעט טוטאלית של כל יושבי אירופה ובעצם בכך מעלימה את הנצרות ככוח מעצב בעולם. ואז מה אין לנו? אין רקונקיסטה, אין קולומבוס, אין קולוניאליזם. בלי בריטים הרבה נראה אחרת. הרנסנס קורה בכלל בסמרקנד, המהפכה התעשייתית – בהודו, ואת אף אחד לא מעניין לשלוח אדם לירח.

ומה יש לנו – סינים, מוסלמים, הודים, יפנים וילידי "אמריקה" שמנהלים את העולם אולי יותר טוב, ואולי לא.

רובינסון לוקח את הקורא על פני יותר מ-600 שנה של מדע, דת, פילוסופיה, גיאוגרפיה וגילוי ארצות – הכול דרך עיניים בודהיסטיות, מוסלמיות, הודיות וכו'. האמצעי הספרותי שמאפשר זאת באופן יחסית משכנע הוא שאלו אותם הגיבורים – או יותר נכון – אותן הנשמות שמתגלגלות שוב ושוב אל העולם, בשלל תפקידים, מינים, עמים וגורלות ומנתבות את האנושות נטולת האירופים והנצרות אל עתיד מוזר ומוכר כאחת.

רובינסון מתאר את ה"בארדו" – המקום שאליו מגיעות הנשמות לפני גלגולן הבא ובו הן נשפטות על מעשיהן בגלגולן האחרון. איני יודעת בעצם דבר על הדת הבודהיסטית (הינדית?), על האמונות הסיניות השליטות ועל עוד שלל האמונות שמוצגות בספר – כולל הסופיות האיסלמית. התהייה שלי אם היא בעצם אם הבנה עמוקה יותר בתחומים האלה הייתה יכולה להפוך את הספר לקריא יותר או למגוחך יותר.

עבור דוברי האנגלית שקראו את "חולית" של פרנק הרברט הייתה המון אקזוטיות במושגים כמו "קפיצת הדרך", "בחר בילא מא" ועוד מושגים שלגמרי מאבדים מהאקזוטיות שיש להם כשאתה דובר עברית ומבין קצת ערבית..

אצל רובינסון יש לא מעט סינית, סנסקריט, ערבית וכו' – כי אלו השפות שבהן מתנהל העולם שהוא טווה לפנינו. עולם שבו אירופה הנטושה מיושבת טיפין טיפין על ידי מוסלמים והופכת ל"פירנג'יה". עולם שבו הסינים הם אלו שמגלים את היבשת החדשה מצד מערב ואחר כך המוסלמים מצד מזרח והילידים תקועים באמצע ומקבלים סיוע מכיוון לא צפוי – יפנים. המידות בספר הן סיניות – כי אין מי שימציא את המטר או את הרגל.
היעדרותם של האירופים לא מונעת מלחמות. לא בין המוסלמים לבין עצמם ולא בין הכוחות הדתיים הנוגדים. האמצעי הספרותי שלו – הנשמות המתגלגלות להן – לעיתים סוחף אבל לרוב לא משכנע ואפילו משעמם קצת. הוא מנסה להיות כל כך מקיף שקל ללכת אצלו לאיבוד.

אני אוהבת ספרים שגורמים לי לחשוב. אצל רובינסון יש כמה אמונות שמוצאות ביטוי חזק – חשיבותן של נשים ויותר מכך, חשיבותה של שיוויוניות בחברה כדי להבטיח שחברה תהיה מתקדמת טכנולוגית ושכל חברה שלא נותנת לנשותיה ביטוי דנה את עצמה לניוון. אהבתי את העמדה החד משמעית של העלילה לפיה כן יש אמת – והיא שהבודהיסטים צודקים – יש דאהרמה, יש גלגול נשמות, יש קארמה ויש דרך לצאת מהפלונטר. אולי. אני כל כך רגילה לרעיונות נוצריים-יהודיים לגבי גן עדן שזה לפחות היה מרענן לאללה.

האם זה ספר שמתאים למי שכן מבין דבר וחצי דבר בדתות המזרח – לא בטוחה. כספר היסטוריה חלופית – הוא קצת כבד, אולי בגלל המכלול ורוחב היריעה שהכותב לקח על עצמו. ספרי היסטוריה חלופית אחרים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות כמו "ארץ אבות" של האריס או "הקנוניה נגד אמריקה" של רות' היו קרובים יותר לימינו והציעו שינוי שחל בקו הזמן אי שם בתחילת המאה העשרים, לא הארבע-עשרה. בעצם בדיוק שם טמון עוד הבדל עלילתי. זה ספר שבו בקושי מוזכרת יהדות או יהודים. ואף אחת מהנשמות אינה מתגלגלת לבני דתנו. העליונות של האיסלם במרחב הפוסט-אירופי ים תיכוני היא כזאת שנותרים מעט מאוד יהודים וגם הם נספים בחיסולי דתות איזוטריות שמתנגדות לאיסלם בעת "המלחמה הגדולה" בין הסינים לקואליצית האיסלם (עם הנוצרים, ארמנים ועוד שוליים שכאלה). כך שאולי מהבחינה הזאת הוא יהיה פחות מושך עבור הקורא הישראלי שירצה קצת תשומי לקורותינו. אין כאלה בספר.
לסיכום, הספר של רובינסון אינו שגרתי בכמה רמות. ממליצה בעיקר למכורים להיסטוריה חלופית ולאוהבי ערעורי מציאות.

ג'ון סטיוארט, סטיבן קולבר(ט) ובכלל הומור ברשת

אני מאוד זקוקה לצחוקים בריאים. במיוחד לאור כל השינויים המתרגשים והולכים בחיי (למתעניינים – עוד כלום לא נסגר לגבי ברלין). וגם לאור כל אלה שלא מתרגשים ולא כלום למרות שלפי כל הסימנים לא אמור להיות שום דבר שיפריע במיוחד. אחותי הגדולה בישרה לי ברוב תרועה שעומד להיות לי עוד אחיין. כך שהפוריות של האלוניסקיות לא מוטלת בספק. וכמובן שאני מוזמנת בדחיפות לעשות ביקור בארץ בסביבות החגים. עדיין לא ברור לי אם בא לי.

הלמה לא בא לי מורכב לאללה. כי לבעלי אין חשק להצטרף אליי. כי זה לרוב אומר שאני ישנה אצל אחותי הקטנה וזה לא הכי בריא רגשית לשתינו. אני די מיד חוזרת לדפוסים סופר אימהיים והיא לדפוסים מתנצלים-ילדיים-תלותיים. כך שחודש יחד כמו בפעם שעברה זה לא מתכון לחופש מוצלח בישראל. וגם כי מה לעשות – מעבר לרכישת פירות פרועה ואכילתם כאילו אין מחר ולאיזון אכילת בקלוואות כאילו אין מחר – השדה הקולינרי בארץ (חוץ מסושי) הוא לא שוס. בעצם אם לא הייתה לי משפחה בארץ בטוח הייתי באה לביקור. כי בא לי בעיקר לראות את החברות. ולקנות ספרים. ולקרוא ספרים. עד כדי כך שפינטזתי למארג' על החלום שלי פשוט לישון באיזו ספריה וזהו ומיד התברר שהספריה שלה עומדת לרשותי ככל שאחפוץ. היפ היפ הוריי!!

אז איפה הייתי? אה, כן, ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. התוכנית הסאטירית של סטיוארט מנתחת באירוניה עד ציניות את החדשות הטריות של ארה"ב ולעיתים העולם. למשל התייחסותו לסקנדל מלכת היופי של קליפורניה הייתה נהדרת. הוא חושף בחדווה מרושעת וממוקדת היטב את הצביעות שבבסיס ההתנהלות הציבורית האמריקאית – זה בסדר שבחורה תחויב ללכת בביקיני כחלק מדרישות התחרות אבל לא שתצטלם בעירום רך. זה אוי ואבוי. גם הניתוח שלו לביקור האפיפיור בארץ היה נשכני. הוא למשל העיר שבהתחשב בכך שהבן אדם גר בארמון מצופה זהב, די מגוחך שהישראלים נתנו לו במתנה אגד חיטה והפלסטינים דגם מצ'וקמק של ירושלים שנראה כאילו הוא עבודת שיעור מלאכה באורט עזה. "האפיפיור מאוד העריך את המתנות וישים אותם בתיבת העץ שלו שגולפה על ידי דה-וינצ'י", מסכם ג'ון. כמו כן לגבי הביקורת על הנאום ביד ושם, שבו האפיפיור התייחס למותם של היהודים אך לא השתמש במילה "רציחתם", הוא היה מאוד תמציתי – "כנראה שעכשיו האפיפיור מואשם לא רק בהיותו אנטי-שמי אלא גם בהיותו אנטי-סמנטי". סטיוארט הוא איש חכם שאני מאוד מעריכה ומאוד מעניין לראות את האנשים שהוא בוחר לראיין. הוא לא רק קומיקאי מוצלח, הוא מראיין בחסד ובזה הוא לוקח כמעט את כל האחרים בכיס הקטן.
התוכנית של סטיבן קולבר (השם הוא קולברט אבל בשביל הסטייל הט' מושמטת בהגייה וזה נדבק גם לכל שם התוכנית שלו ה-Colbert report נהגית קולבר ריפור) היא טייק אחר על מגזינים חדשותיים בארה"ב. התוכנית שלו היא ביקורת סאטירית על תוכניות של מגיש שקובע דעת קהל, מנתח אירועים מרכזיים ומזמין אורחים לדיונים או סתם קידומי מכירות של ספרים. הוא מצליח לשכנע מאוד בדמות מומצאת לחלוטין של מגיש רפובליקני שלא אוהב את הדמוקרטים בכלל. הוא כל כך הצליח בזה שמישהו מממשל בוש הזמין אותו לפני שלוש שנים להיות הבדרן בערב המחווה לתקשורת. הבושות שהוא עשה לטמבלים היו אגדתיות ועד היום מדברים על המכות שהוא הכניס להם בנאומו.

הדמות הקולברית היא דמות שמאוהבת בעצמה ובחשיבותה, שובבה ובקושי רצינית אלא אם ממש חייבים. למשל בתוכנית האחרונה שלו הוא התייחס באירוניה להתנגדויות להצעה להטיל מס על משקאות קלים בכך שלאורך כל התוכנית הוא שתה פחיות בלי הכרה ומחה על כך שלא ייתכן שיגבו חמישה סנט נוספים מהעם העובד כל כך קשה.

היתרון של התוכניות האלה הוא שהן משודרות ברשת במלואן. את התוכניות של קרייג פרגוסון וביל מאהר לעומת זאת אי אפשר לראות מאירופה און-ליין ואני מסתפקת בציד קליפים שצדיקים מזדמנים מעלים ליו-טיוב. ה- Late late show של קרייג פרגוסון היא תוכנית שטותניקית לאללה בשעת לילה נורא מאוחרת שמסרבת לקחת את עצמה ברצינות ובכל זאת לא פעם הוא אומר דברים שממש נוגעים. גם בקטעים השטותיים הוא מסתיר לא מעט ביקורת משלו על התנהלויות תמוהות. למשל בתחילת ההיסטריה של שפעת החזירים הוא התחיל את התוכנית עם בובת חזיר שאמרה "שמעו, אנחנו מבינים שנבהלתם אבל זה לא אשמתנו. ורק שתדעו – אנחנו לא מתנגדים שתעשו הפסקה עם הבייקון לתקופת מה". ביל מאהר הוא סטנדאפיסט שמריץ תוכנית מאוד פוליטית-ליברלית ומאוד טובה להבנת הלך הרוח באמריקה לגבי נושאים מרכזיים ולא מרכזיים. הסטנדאפ הפותח של תוכניתו real time הוא לא פעם אושר צרוף. התוכנית משודרת בארה"ב בימי שישי ובדרך כלל לקראת יום ראשון כבר אפשר למצוא חלק ממנה ברשת.
כשהם יוצאים לפגרות למיניהן אני באמת בבלוז. מקווה שגם בארץ יש גישה לתכנים הנפלאים האלה.