comfortably numb – אין דבר כזה

אני לא ממש חושבת שיש מישהו בן גילי שלא גדל עם השיר הזה ברקע או בתכל'ס – עמוק בתודעה.

http://www.youtube.com/watch?v=YQWszrZHBPI

(הקישור הוא לקליפ ביו-טיוב. לקוראיי שגרים באירופה – שם לא פעם המוני קליפים ביו-טיוב חסומים לצפייה ממליצה להכניס את הקישור לאתר שמאפשר באופן חינמי להסתיר את ה-IP ולראות את התכנים בכל זאת).

גדלתי עם השיר הזה ברקע במשך רוב שנות ילדותי. ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין עד כמה הוא מתוחכם, מריר, ציני ומודע בתוך תוכו לסתירה הבלתי אפשרית שבו – כי אין דבר כזה שנוח לך במצב של קהות חושים.

קהות חושים היא הקטע הסופר מרגיז כשאחת מהגפיים "נרדמת". נימלול, ובמצב הקשה יותר איבר שנהיה כבד כמו שלושים אבנים. ואוי, אוי הכאב כשהתחושה מתחילה לחזור.

וזה כל הרעיון. לא רק בשיר אלא ביצירה השלמה והבעצם בלתי ניתנת להפרדה לחלקים לגמרי עצמאיים שעומדים בפני עצמם – יצירת המופת של סוף שנות ה-70 – האלבום "החומה" של פינק פלויד.

ולמה זה עולה אצלי מדי פעם? כל המחשבות הללו על ילדות דפוקה, הישרדות כנגד כל הסיכויים והנזק ארוך-הטווח שאנו נושאים איתנו? כי מי שלא מטפל בעצמו עושה את מה שבוב גלדוף עושה בסרט – מסתגר בעודו בחיצוניות דווקא נחשף יותר ויותר מול המוני אנשים, מרחיק מעליו את אוהביו ואת כל מי שלדעתו לא יכול להיות שאוהב אותו – כי הוא בפנים לא מאמין שהוא ראוי לאהבה. וכדי להילחם בעולם שהתעמר בו כל כך – הוא מפתח את הצורר הפנימי – שמענה אותו בלי סוף אבל מציע לו עסקה שקשה לסרב לה – הוא יהיה אכזר באותה מידה לכל ה"אלה" שבחוץ, שמתדפקים על החומה שלו – ולא משנה אם מאהבה או בגלל אג'נדות אחרות.

אם ילדים ששרדו את זוועות ילדותם לא הולכים לטיפול ארוך-טווח הם תקועים לעולם במשפט, האשמות ובתלות בתוצאות הסתמכותם על הצורר הפנימי.

וכמו שאומר קטע המשפט שבסוף היצירה – התחושה כשמנסים להילחם מול הרגשות האמיתיים, האוהבים, שנדחו כל כך, היא שמשתגעים. ואז אין ברירה – כדי לצאת מהכאב – הם חייבים להרוס את החומה שבנו בינם לבין העולם. בסרט במיוחד זה מוצג בצורה מאוד חזקה. ומי שיוצא החוצה הוא לא המבוגר אלא הילד שנכלא לעשורים בתוך כאבו ובהמשך גם בכאבו של המבוגר. ואז כשהוא שם, בין הריסות החומה – הוא זקוק כל כך. לכל אלה שחיכו לו. אלו שבאמת אוהבים אותך.

http://www.youtube.com/watch?v=ptopusM4G0Q

השיר המסיים את הסרט – השיר שבא על הכתוביות – אומר בתכל'ס שכשתצא מהחומה אולי, אולי עוד יהיו שם בסביבה אלו שחיכו לך. אבל זה "אולי" די גדול.

ואני? אני החלטתי בשבוע שעבר להפסיק לחכות מחוץ לחומה של אחותי הגדולה. חיכיתי לה שם יותר מ-30 שנה. מיציתי. הולכת לעשות לביתי.

שבת שלום לכולכם.

צעיף בדוגמת עלים

המקור כאן

הדוגמא נראית קצת מסובכת ועלולה להבהיל מתחילות. בתכל'ס זה ממש לא מסובך. דוגמת תחרה יפה שיוצרת אפקט עלים חמוד מאוד. למתחילות ובכלל – מאוד ממליצה להוציא הדפסה מוגדלת של השורות הנחוצות ולהסתיר את השורות שלפני/אחרי עם דף שלא צריך כי נורא קל להתבלבל לפני שמזהים לבד איך הדוגמא אמורה להיות. לוקח כמה חזרות לשים לב איך זה עובד וגם אז קרה מדי פעם שנאלצתי לפרום שורה ולתקן:-). טיפ – לא לסרוג את הדוגמא הזאת כשעייפים;-)

עוד המלצה חמה – לספור עיניים אחרי כל שורה שסרגנו תוספות/הורדות עיניים. לפעמים קרה ששכחתי פעם אחת להעלות חוט מעל המסרגה וזה הצריך פרימה.

מעלים 25 עיניים. מומלץ מאוד להעלות אותן באופן משוחרר כי אחרת ממש קשה לעבוד והדוגמא לא יוצאת טוב. גם את הסגירה בסוף הצעיף יש לעשות באופן משוחרר ולא הדוק מדי. בהתחלה ובסוף הצעיף סורגים חמש שורות שכולן ימין. בצדדים תמיד 3 עיניים ראשונות ואחרונות נסרגות ימין. כל שורה זוגית היא 3 ימין, מספר משתנה של p – כלומר עין שמאל, ואז שוב 3 ימין.

שורות 1-6 – מסיימים עם 31 עיניים.

בסוף סריגת שורה 7 נשארים עם 27 עיניים.

בסוף סריגת שורה 9 נשארים עם 25 עיניים. והדוגמא מתחילה שוב למספר החזרות הנחוץ כדי ליצור את האורך המועדף.

בתכל'ס הצעדים העיקרים הם: K – לסרוג עין ימין, YO – העלאת חוט מעל המסרגה, SSK כשהכוונה להעביר שתי עיניים למסרגה השניה בלי לסרוג אותן, להחזיר אותן הפוכות למסרגה הראשונה ולסרוג ימין, k2tog – לסרוג שתי עיניים ימין יחד (עוד וריאציה שמופיעה היא k3tog לסרוג שלוש עיניים יחד ימין), sl1-k2tog-psso – מעבירים עין אחת בלי לסרוג אותה, סורגים 2 עיניים ימין ואז את העין שלא סרגנו מעבירים מעל העין שסרגנו כרגע, sl2-k1-p2sso – מעבירים 2 עיניים למסרגה השנייה בלי לסרוג אותן, סורגים עין ימין ואז מעבירים מעליה את 2 העיניים שלא נסרגו.

הצמר המומלץ במקור דק הרבה יותר. עשיתי אותו בצמר עבה יותר ואקרילי שמתאים למסרגות גודל 3-4 ויצא אחלה. סרגתי עם מסרגות גודל 4.

הדוגמא מועתקת מהאתר רק למקרה שמתישהו בעתיד הלינק לא יעבוד (אין לי חלילה כל כוונה להפר זכויות כלשהן):

Loosely cast on 25 stitches.

Work 5 rows in garter stitch (knit each row).

Begin working lace pattern following either chart (and Pattern Notes) or written instructions below.

Row 1 [RS]: k3, ssk, yo, k5, [yo, k1] 5 times, yo, k5, yo, k2tog, k3 (31 sts)

Row 2 [WS]: k3, p25, k3

Row 3 [RS]: k3, ssk, yo, ssk, k1, [k2tog, yo] 2 times, k3, yo, k1, yo, k3, [yo, ssk] 2 times, k1, k2tog, yo, k2tog, k3 (31 sts)

Row 4 [WS]: k3, p25, k3

Row 5 [RS]: k3, ssk, yo, k3tog, yo, k2tog, yo, k5, yo, k1, yo, k5, yo, ssk, yo, sl1-k2tog-psso, yo, k2tog, k3 (31 sts)

Row 6 [WS]: k3, p25, k3

Row 7 [RS]: k3, k3tog, yo, k2tog, yo, k1, yo, ssk, k1, k2tog, yo, sl2-k1-p2sso, yo, ssk, k1, k2tog, yo, k1, yo, ssk, yo, sl1-k2tog-psso, k3 (27 sts)
Row 8 [WS]: k3, p21, k3
Row 9 [RS]: k4, k2tog, yo, k3, yo, k3tog, yo, sl2-k1-p2sso, yo, sl1-k2tog-psso, yo, k3, yo, ssk, k4 (25 sts)
Row 10 [WS]: k3, p19, k3
Repeat Rows 1-10 until the scarf is as long as you like it or until you are almost out of yarn. You should be able to complete twenty-seven pattern repeats if you are using the Silky Wool yarn and thirty-six pattern repeats if you are using the Douceur et Soie yarn.
Work 5 rows in garter stitch.
BO all sts loosely.

סוף שבוע ראשון באמסטרדם

חיכינו יותר מחודש – אבל בסוף השבוע האחרון סוף סוף הצליח לי ובעלי לתאם לא רק זמנים אלא גם כספים ולהיפגש. והיה מרגש ברמות. סרט טורקי זה כלום לעומת הנשיקות והחיבוקים שהערפנו אחד על השני בתחנת הרכבת של אמסטרדם-סוד.

והיה אחלה מזג אוויר. באמת ממוזל. לא ירד גשם, 10-12 מעלות ביום וגם בלילה ממש לא היה קר. המלון נבחר כך שלא יהיה רחוק רגלית מהקהילה ומבית הכנסת ופגשתי שם אנשים מקסימים, חמי לב ומארחים נדיבים. אני עכשיו הרבה יותר רגועה ויודעת שבעלי אכן לא הגזים כשהוא אמר שטוב לו שם והוא פורח ומשגשג. חמסה – רק שימשיך ככה!

רק מה – לא הכול היה סבבה. כבר ביום שישי התחיל לי בערך שעתיים אחרי מנוחת הצהריים איזה גירוד לא מוסבר בגב. בגלל שלפני איזה 12 שנה הייתה לי תגובת עור קשה למוצר של סבוני דאב – ניחשתי שאולי הסבון שאיתו רחצתי ידיים פעם או פעמיים במלון אולי אשם בעניין ומיד מידרתי אותו הצידה. הבאתי איתי בכל מקרה מברלין סבונים משלי כך שלא היה מחסור כלשהו. ובכל זאת – האלרגיה הזאת לא רק שלא נרגעה או נעלמה – היא הלכה והחמירה. המצב הגיע לידי כך שבלילה שבין שבת לראשון לא הצלחתי בכלל להירדם בגלל גירודים קשים וכואבים בעור ומהחרדה שזה גרם לי לגבי מה שזה אולי עלול לעשות לתינוק שלי אם זה ימשיך להחמיר. בשלב הזה התחלתי לשער שהבעיה היא במצעים עצמם ושיש עליהם כנראה שאריות מסוימות של כימיקל הלבנה או מרכך כלשהו שאני אלרגית אליו בצורה חריגה – כי בעלי לא סבל משום דבר בעוד העור שלי נהיה אדום לוהט וגירד בצורה איומה.

התכנון המקורי שלי היה לנסוע לאוסנברוק ביום ראשון ורק בשני בבוקר לחזור לברלין אבל מפאת המצב החלטתי שיהיה הכי טוב לחזור לברלין במהירות האפשרית ולגשת לבית החולים שבו כבר שילמתי את הרבעון הנוכחי. שם נתנו לי משחה וכדורים ללקיחה פעם ביום שמאוד עזרו לי לישון הלילה. הדוד של בעלי אסף אותי מבית החולים, הקפיץ אותי לבית מרקחת כי הרוב סגורים ביום ראשון ונשארתי לישון אצלם בבית. זה מאוד עזר לי כי ממש לא רציתי להיות לבד עם כל החרדות שעדיין רצו לי בראש למרות שרופאת העור התייעצה עם הרופאים הדרושים ואמרה שאין סיבה לחשוש לגבי התינוק.

התקשרתי למשרדים של הרופאה שלי כי רציתי לבוא כבר היום במקום ביום חמישי – אבל אמרו לי חד משמעית שאין סיבה לדאגה ושכל כך עמוס אצלה שלא כדאי לנסות לוותר על התור שכבר יש לי.

מיד אחרי התור אצלה ביום חמישי אני יוצאת לדרך לאוסנברוק שם אפגוש את בעלי שוב לחג הפורים. ואפילו שזה רק ימים ספורים – קשה לי לחכות! היה כל כך טוב להיות איתו שוב, להתחבק, להרגיש אותו קרוב, לשמוע את כל הסיפורים שהיה לו לספר ולראות היכן הוא מסתובב ומה המקומות שהוא מהר מאוד אימץ לליבו בסביבתו החדשה.

אני מקווה שבביקור הבא באמסטרדם אני אצליח להתארגן כדי לשהות שם בחמישי או בשני חוץ מהסופ"ש כדי שנלך יחד למוזיאונים ונחווה יותר מהעיר המקסימה הזאת.

לקחים ברורים לביקור הבא:

לא משנה כמה ההיריון הזה גורם לי לשכחות למיניהן – בפעם הבאה אני כבר לא אשכח להפעיל את ביטוח החו"ל שלי.

לקחת איתי מצעים מהבית למיטה במלון – לכל מקרה, אפילו שלמלון "סבוי" אני כבר לעולם לא אחזור.

שאכן אף פעם לא מיותר לקחת איתי סבונים וקרמים מהבית ושבהיריון הזה בכלל מומלץ להסתמך בכל הקשור לקוסמטיקה ודברים שבאים במגע ישיר עם העור שלי אך ורק על מוצרים וחומרים שמוכרים לי כבטוחים עבורי.

והלוואי שימשיך להיות אביבי!

חג פורים שמח לכולם:-)

להיות דודה זה לא סתם עניין

למי שעוד לא יודע – אני בהיריון:-). חודש רביעי. חמסה!!

הכול ממש בסדר חוץ מהרגליים הסופר נפוחות שלי. קיבלתי מהרופאה כאן מרשם לגרביוני לחץ מיוחדים שמותאמים על הבן אדם אישית. מדדו לי כל סנטימטר ברגליים. וזה די כואב להעלות אותם על הרגליים אבל אחר כך – גם בישיבה הרגליים שלי עובדות קשה ומוציאות מתוכן את המים. כבר אחרי ימים ספורים מצבן ממש השתפר.

אני דודה מהרגע שהתחתנתי עם הגבר שלי. אבל הוא ואחיו הגדול לא ממש בקשר וזה סביר. אם כי רמות האי-קשר ביניהם לא מתקרבות בכלל למה שקורה בדרך כלל ביני לבין אחותי הגדולה. היחסים בכלל במשפחה של בעלי כל כך שפירים שלא פעם אני או נדהמת מכמויות האהבה שם או פשוט שמחה שעכשיו אני חלק מהם וכבר לא תלויה במדבר הציה הרגשי שהיה מנת חלקי כשגרתי בארץ. שם, לא משנה כמה השקיתי, כמה השקעתי, כמה נתתי מעצמי (ונתתי המון) – התוצאות לרוב מכאיבות. והן כאלה עד היום.

אחותי הגדולה ואני מעולם לא באמת הסתדרנו. אם לסכם כמעט 40 שנות יחסים בינינו – היא שונאת אותי או עושה טובה שהיא מכירה בקיומי ולעיתים נדירות כשמתחשק לה והיא צריכה ממני משהו – היא פתאום נורא נחמדה, מחבקת ועושה קולות אכפתיים. זה תדיר מספיק עד שלאורך כל השנים האלה היא כל פעם מחדש הצליחה לשכנע אותי שאם אני רק אתאמץ – הכול בינינו יהיה בסדר. הייתם מצפים ממישהי שסיימה תואר בפסיכולוגיה לעלות על תבנית "הבעל המכה" הכה ברורה בינינו. היא הרי "מכה" אותי כך כבר שנים. אבל היו לנו מספיק "ירחי דבש" שזה יפצה או יכסה על השממה האמיתית שבינינו.

לפני 3 שבועות שוב קיבלתי ממנה דרישה מעליבה, דורסנית אפילו, לשים את כל חסכונותיי בידיה כי זקוקה להם לשם פרויקט כלכלי חדש שלה. כשסירבתי כי אנחנו במצב כלכלי מאוד לחוץ וצריכים לתכנן הכול בקפידה לכבוד התינוק – התגובה שלה הייתה פשוט מגעילה. עניתי לה בהתאם ובאופן שהפתיע אפילו אותי באסרטיביות שפתאום מצאתי בי. כנראה שזה שיש לי תינוק בבטן אומר שאני כבר לא מסוגלת להחזיק שום דבר שלילי בבטן ופשוט חייבת להוציא את זה החוצה וזהו. אז הוצאתי עליה. דברים שכבר אמרתי ודברים שעוד לא אמרתי אבל רציתי להגיד לה משהו כמו 20 שנה.

התגובה שלה הייתה "את לא אחותי יותר". זה שיח ה"רגל" הדוברת אל "סמרטוט הרצפה" החמקני הדי שגורה בינינו – היא מעליבה אותי, אני מנסה בכל זאת גם לשמור על האינטרסים שלי וגם לא לוותר על היחסים איתה והיא בשלה – מנסה לנענע בחוזקה את מכונת החטיפים כי אולי עם אלימות כן ייצא החטיף המבוקש.

הפעם החלטתי שהגיע הזמן שהמכונה עצמה כבר לא תהיה זמינה. זה כבר לא רק אני במשוואת ההתעללות הקבועה והעצובה הזאת בינינו. עכשיו יש לי ילד שצומח בתוכי וצריך שאימא שלו תהיה שמחה ומרוצה ולא עצובה ובוכיה בפעם המיליון.

כך יצא ששלחתי לגיסי מכתב שבו אמרתי שאם אני מבחינתה אדם זר אז בבקשה – היא חייבת לי יותר מ-4000 אירו שעם החובות שאני תקועה בהם – מאוד יעזרו לי כי אפילו קניות בסופר נהיו אתגר של שמיניות באוויר בשבועות האחרונים. מאחותי הקטנה מעולם לא ביקשתי אגורה חזרה ועזרתי לה המון ובאלפי שקלים. אבל אם יש לי "אחות" שהיא בתכל'ס יותר גרוע מצורר – אז בבקשה שתחזיר לי את מה שהיא ועוד איך חייבת לי ומכיוון שהיא טרחה להיות כל כך נבזית – אז גם עם ריבית על 15 ומשהו שנים של סבלנות עתק מצידי.

הגיע זמן קציר.

וברור לי שהנשק הבא שיופעל נגדי יהיה חסימת כל גישה אל האחיינים הקטנים שלי. ואת זה אני מקבלת על עצמי בלית ברירה. ואני מתפללת שבעלה יאזן את נטיותיה הרגשיות אחרת הקטנים האלה יצטרכו לא רק חיסכון לאוניברסיטה אלא גם חיסכון לפסיכולוג.

ולמה כל זה כל כך ברור לי ודווקא עכשיו – בגלל סוף השבוע האחרון. הגיעו לברלין לא רק גיסתי שגרה בקנדה עם הבת והתאומים, אלא גם בן הדוד של בעלי (שגדול ממנו בפחות מחודש) עם אשתו הספרדיה ובנם בן 20 החודשים. ומכיוון שגם בת הדוד ילדה בדיוק בשבוע שעבר בת – נהיינו פתאום דור שלם של הורים צעירים וגאים. היה פשוט אחלה. ועטפו אותי באהבה כל כך רבה שלא יכולתי שלא להתרגש. יש לי אחות שלא רוצה איתי כל קשר ובעוד האנשים האלה, שבאמת לא חייבים לי כלום, משום סוג, מחבקים אותי, רוצים שיהיה לי רק טוב ומאושרים עד הגג שאני הדודה של הילדים שלהם.

כך שבינינו – אין לי לשם מה להגיע לישראל, גם אחרי שהתינוק ייוולד. יש לי שם חברים מאוד טובים ויקרים לליבי – אך הם מתישהו יבואו לבקר ונארח אותם אצלנו. רוב המשפחה שלי – יותר טוב לי שאני רחוקה מהם. אחותי הקטנה תבוא לבקר אותי במאי ורק בשביל קניית ספרים בעברית בנוחות – לא שווה לי להגיע לישראל.

והכי קטע – כבר לא עצוב לי לכתוב את זה. טוב לי כאן, אני רצויה כאן, ויש לי מרחב תומך שגם אם הייתי חוזרת מחר בבוקר לארץ – לא היה לי משהו שמתקרב לעשירית מזה מקרב בני המשפחה שיש לי שם.

החיים האלה מלאים הפתעות. אם מישהו היה אומר לי שאני מתישהו אגיד שבגרמניה יותר טוב לי מישראל הייתי צוחקת שעה. והנה – זה קרה.

הלילה הארוך של המוזיאונים בברלין

פעמיים בשנה מתקיים בברלין אירוע שנקרא "הלילה הארוך של המוזיאונים". אחד בחורף ואחד בקיץ.

בחורף 2011  השתתפו במבצע 70 מוזיאונים, כנסיות וגלריות למיניהן. בכל תחנות ממכר הכרטיסים של ה-S-Bahn אפשר היה למצוא חוברת הסבר על המוזיאונים שהציעו כניסה חופשית לרגל האירוע. למשל: האקווריום שליד גן החיות במערב העיר (שימו לב שהכניסה היא משער הפילים שאינו זה שליד תחנת ה-S-Bahn), גלריות לאומנות קלאסית ומודרנית, מוזיאון Bode, מוזיאונים שמאפשרים פעילות לילדים, מוזיאון החומה, מוזיאון ה-DDR שגם בו אפשר לגעת במוצגים ולחוות את החיים במדינה הקומוניסטית לשעבר. למשל אפשר לשבת בתוך Travi – מכונית הקלקר הידועה לשמצה.

הכרטיס עולה 15 אירו לאדם, כולל כניסה לכל המוזיאונים שמשתתפים באירוע החל מ-18:00 בערב וכן מהווה כרטיס נסיעות חופשי בתחבורה הציבורית לכל האזורים (ABC) החל מ-15:00. מרכז ההתרחשויות הוא ב-Kulturforum (מרחק הליכה מכיכר פוטסדאם) וממנו יוצאים חמישה קווי אוטובוס מיוחדים שעוצרים בקרבת מוזיאונים ונעים בתדירות של כל 10 דקות. ושאלתי – למי שיש מנוי חודשי אין הנחה מבחינת אלמנט הנסיעות. הכרטיס הוא כמו שהוא ויש הנחות רק לנתמכי סעד, תלמידים, מובטלים, פנסיונרים ונכים. ילדים עד גיל 12 נכנסים בחינם.

וכשניסיתי לדמיין איך ליה והגבר שבחייה עשו את זה בשנה שעברה – באמת להוריד את הכובע בפניהם. כי גם עם האוטובוסים יש המון שוטטות עד שמגיעים למוזיאונים השונים. בשנה שעברה הקרח על המדרכות היה סיוט והשנה ברוך השם לא ירד אפילו גשם. היה נהדר.

לקחנו את ה-U2 לאקווריום שהיה אכן מלא, אם כי קצת פחות בקומות 2 ו-3 (בקומה 2 יש צבים וקרפדות וכמה נחשים גדולים ובשלישית יש חרקים). היה מקסים, במיוחד החוכמה לשים את המיכלים עם דגי הענק ליד אלו עם מדוזות קטנטנות. כל כך יפה!

משם נסענו שוב ב-U2 לפוסטדאם פלאץ כי לא הבנו איפה עוצר אוטובוס האיסוף. אולי בפעם הבאה שנעשה את זה נצא מהבית טיפה מוקדם יותר כי הגענו לאקווריום בסביבות שבע וחצי בערב ועד שיצאנו משם כבר היה תשע. סיכמנו בהסכמה מוחלטת שלשבת במסעדה ייקח יותר מדי זמן וגם ככה לא היינו רעבים באותו רגע.

מפוסטדאם פלאץ עלינו לאוטובוס 200 לתחנה אחת כי זה היה די הרבה ללכת עד גלריית הציורים Gemälde Galerie. יש שם תערוכה של ציורי קראווג'יו והמון ציורים של נודעים ממש כמו רמברנדט, קראנאך, הולביין ו-ורמיר. לקראת סוף הסיבוב שם הרגשתי שכבר אין לי רגליים ואני חייבת להתנפש קצת. סיכמתי עם הגבר שלי שניפגש בקפיטריה והלכתי למצוא לי משהו נורמלי לאכול. היה מופקע ולא מי יודע מה אבל באחת עשרה בלילה אחרי 4 שעות שיטוטים הכול טעים.

משם יצאנו לדרך ל-Bode Museum. שם יש כרגע שתי תערוכות מאוד מעניינות – "פיסול האמונה" ומטבעות מיוחדים מכל התקופות, כולל העכשווית. יש חדר ובו מטבעות זהב החל מהמאה ה-16 עד ימינו. הגדול ביותר – יציקת ענק בשווי מיליון דולר קנדי עם פניה של אליזבת השנייה. ה"מטבע" שוקל 100 ק"ג. יש גם יציקה ששוויה מאה אלף אירו שנעשתה באוסטריה. ראיתי שם גם בפעם הראשונה איך נראה מטיל זהב גדול ומה זאת אונקייה.

מצגות המטבעות דורשות יותר פנאי ועירנות ממה שהיה לנו. האוסף מדהים בהיקפו ומתחיל ממש מלפני הספירה עם לא מעט ממצאים מרתקים מחפירות ארכיאולוגיות במצרים ומקומות אחרים.

הפסלים גם כן היו מאוד יפים אבל נראה לי שזה מדבר הרבה יותר למי שאמונתו נוצרית. אחרי גלריית הציורים כבר לא היה לי כוח לעוד פסל/ציור של מריה וישו המדמם.

באחת בלילה תהינו מה עוד לעשות ואם הגיע הזמן לחתוך הביתה. אמרנו שאם נספיק – נלך לפלנטריום ע"ש צייס כי זה ממש מרחק הליכה מהבית. הגענו לשם באחת וחצי בלילה והייתי בטוחה שפיספסנו את המצגת האחרונה אבל הם היו נחמדים והייתה אחת אחרונה שהתחילה בשתיים ורבע בלילה. נעמדנו בתור כבר באחת וחצי והיה תור קצת ישראלי באיכותו בכך שלא מעט אנשים נוספו להם מהצדדים והיו גם כאלה שאיך שהוא שאלו וקיבלו פתקים אדומים שאיפשרו להם להיכנס ראשונים. בשתיים ורבע עמדו בתור כמה מאות אנשים ולא כולם נכנסו (לאולם נכנסים 350 איש). לנו לא היו כרטיסים אדומים אבל הלכנו לראש התור בעקבות ה"אדומים" וכך כן זכינו בכל זאת להיכנס.

היה מעולה! בהתחלה הראו לנו איך נראים שמי ברלין למי שמסתכל למעלה בנחת ואחר כך איך זה היה נראה מחוץ לעיר ול"זיהום האור" שלה. מהפנט ביופיו! המצגת הסבירה קצת על קבוצות כוכבים ידועות ואיך מוצאים את סיריוס וכוכב הצפון. החלק השני הוא מופע לייזר חמוד לאללה ובגלל שהיינו הקבוצה האחרונה ולא הייתה הגבלת זמן נתנו לנו עוד שני קטעים של לייזר. שווה ביותר. עובדה שלמרות שהייתי גמורה מעייפות לא נרדמתי.

אני מאחלת לעצמי שעוד אזכה לעשות לילות נוספים כאלה. צ'ופר אמיתי בחיים הלילה הזה.

אם היינו יוצאים מוקדם יותר אולי היינו מספיקים עוד מוזיאון אחד אבל נראה לי שגם מבחינת יכולת ספיגה 3-4 מוזיאונים זה די הגבול בלילה שכזה. אחרת יש culture overload.

בכל מקרה שמרתי לי את החוברת כי סימנתי בה לא מעט מוזיאונים שנראים מאוד מעניינים וסיכמתי עם הגבר שלי שבשבועות שאין שום סרט שמעניין אותנו – נלך לאחד מהמוזיאונים או הגלריות שעניינו אותנו.

סיכום קטן מבחינת הצורך בידיעת השפה הגרמנית בלילה כזה – בחוברת צויינו בהתחלה מוזיאונים וגלריות שמתאימים לדוברי אנגלית, למשל גלריית הציורים והאקווריום – בשניהם היה כיתוב באנגלית ליד המוצגים. ב-Bode לעומת זאת הכול היה בגרמנית בלבד וגם בפלנטריום אי אפשר להבין כלום כמעט בלי לדעת גרמנית ברמה טובה ומעלה. אבל בהחלט שווה לשקול את הלילה הזה גם כמתחיל בגרמנית או תייר.

אני מחכה כבר להזדמנות הבאה!

Skyline – כמה חבל שהסרט דפוק

סקייליין ירד מהמסכים די מהר בארץ. לגרמניה הוא הגיע לפני שבועיים. בגלל שכבר יצא לי לראות בפורומי מד"ב ישראליים שאנשים בכלל לא הספיקו לראות אותו – הייתי חשדנית והחלטתי לנסות לאתר אותו בצפייה ישירה. כבר ב-15 הדקות הראשונות של הסרט שמחתי שלא סחבתי את בעלי לראות אותו לייב. זה סרט שהייתי מתעצבנת לשלם אירו וחצי לחנות השכרת ה-DVD השכונתית, שלא לדבר על ללכת אשכרה לקולנוע עבורו. וגם פה הוא ירד די מהר ובצדק.

הסרט לוקה בדיאלוגים רדודים, דמויות לא מעניינות, דילמות מפגרות (לצאת מהחנייה או לעלות לגג), כנראה תקציב דל מדי שלא איפשר כלל להראות "השפעת חייזרים מסביב לעולם" כפי שעשו בסרטים אחרים בז'אנר ולו בקלילות וכך הצופה נותר לא רק בתוך הבועה האמריקנית אלא בתוך חלק סופר נבוב שלה – בניין דירות משעמם בלוס אנג'לס, כך שמי שנהנה מקלוברפילד חוטף חררה מרוב שיעמום.

גם קווי עלילה שיש בהם פוטנציאל כלשהו, לא מפותחים כלל. אחרי מסיבה, כמה דמויות לא מעניינות בעליל מתעוררות ב-4 בבוקר בגלל אור מוזר בחלון. האור הכחול שואב אנשים אל השמיים ולאור היום המתגבר אפשר לראות שאלו חלליות של חייזרים שבהמשך מוציאות חלליות מיני לשאיבה ספציפית. הסרט נשען בצורה מגוחכת על האלמנטים הכי לעוסים מתוך "היום השלישי" הקולי ו"מלחמת העולמות" הנוראי ובקטעים שהוא גונב מ"קלוברפילד" הוא לא מתרומם בכלל כי כמה כבר אפשר לחדש בתוך בניין אחד? הגניבה מקלוברפילד לא מצליחה כי כדרמת דמויות אין מספיק בנייה מוקדמת שתעניין בצורה כלשהי וכשרומזים בסרט שמי שמצליח להינצל מהאור מהשואב כן עובר שינוי כלשהו – זה לא מתפתח לכלום ולא רואים אם אמור לצאת ממך איזה נוסע שמיני או משהו.

אז למה חבל שהסרט דפוק? כי יש פה באמת פספוס ענק וחבל שהסרט כזה פלופ. אני אוהבת סרטים ששוברים קונספציות טבועות עמוק, ספרים שמאתגרים חשיבה וכל יצירה שגורמת לי לחשוב ולתהות על הקיים. כל הסרטים והסדרות המד"ביים שהיו בשני העשורים האחרונים מציגים בתכל'ס אותה תמונה שמהווה גלולת הרגעה לחרדות – חייזרים מגיעים, עם או בלי הסתננות מוקדמת ובילוש אחר מיקומם של אתרי צבא אסטרטגיים, הם תוקפים את האנושות, יש כמה ימים קשים של בלבול ורצח המוניים וגילויי אנושיות יפים לצד התדרדרות השרדותית קלישאתית אבל אחרי משהו כמו 3-4 ימים – האנושות יוצאת וידה על העליונה. בסרט הפלישה מהמאדים קצת צחקו על הקונספט כשמה שהורג את החייזרים זה מוזיקה מעצבנת במיוחד של הסבתא. זו הייתה בעצם הקריצה היחידה בז'אנר לטמטום שבציפייה שאם יגיעו לפה חייזרים שמסוגלים טכנולוגית למסע בחלל ולהעברת חלק כל שהוא מיצוריהם בחלל לאורך זמן – נוכל להביס אותם במה שיש לנו כיום.

לא יודעת אם אכן מגיע למישהו לצפות בשיעמומון הזה רק בשביל החמש דקות בסוף שיש בהן קצת טעם אבל פשוט אהבתי את השנייה ההיא שבה כתוב בתחתית המסך "יום 3" ולוס אנג'לס מהוסה כי כל בני האדם כבר הועפו לתוך החלליות ועוכלו וצריך להתמודד עם התובנה שלא צריכה בכלל להיות מפתיעה – הרעים ניצחו. זהו, הובסנו. מה החייזרים רוצים? את המוח שלנו עבור סוג של סופר חייל שהם מייצרים. כלומר אנחנו סוג של מצרך בפס ייצור כשרוב גופנו לא נחוץ ומושלך הצידה. חצי נחמה בהשוואה לזוועתון המאדימי של שפילברג ב"מלחמת העולמות". לפחות צריך מאיתנו משהו ולא רק יוצרים מאיתנו רסס אדום. השניונת בסוף "סקייליין" שבה מתגלה כמה הגיבור אוהב את יקירתו ובעד ההיריון שגודל בתוכה הוא ניסיון נואל לקריצה לשמירה על האנושיות שראינו בצורה הרבה יותר יפה ונוגעת ב"מחוז 9". כך שבתור רגעים ספורים שאמורים לגאול את הסרט – הם לא מספיקים.

סרטי אסונות למיניהם, בלי קשר לנוכחות חייזרים כלשהי, תמיד מצליחים לשכנע אותי בדבר אחד. אין שום טעם מיוחד לשרוד. עדיף למות בגל הראשון של מה שזה לא יהיה מאשר להיות דאוקליון ופירה. אלא אם דאוקליון חתיך. אז זה בסדר.

לסיכום – לראות רק אם זה בחינם ואין שום כלום אחר להעביר איתו את הזמן.

ספריות ציבוריות בברלין

עד כה הצטיידתי בספרים בעיקר בביקוריי בארץ. להשיג בברלין ספרים בעברית היה עניין של להכיר אנשים שמוכרים לעיתים לרגל נסיעה, לעשות גיחה לחומוסיה Zula ברחוב Husemann בפרנצלברג או להזמין מהארץ.

כשגרתי במינסטר הייתי מנויה על הספרייה כחלק מהאופטימיות התמימה של ימי ההתחלה כשחשבתי שאתחיל לקרוא בגרמנית ואעשה זאת באופן קבוע. בתכל'ס מהר מאוד התמקדתי על אגף ספרי האנגלית שלהם. בהיידלברג ההיצע של ספרי האנגלית בספרייה העירונית כל כך אכזב אותי לאחר השפע היחסי של מינסטר שלא ראיתי שום טעם לשלם להם על מנוי שנתי. בשנה החולפת לא קראתי יותר מדי אבל מכיוון שמפעמת במפרשיי רוח רעננה יותר בחודשים האחרונים – החלטתי לחקור לעומק את אופציית הספריות הציבוריות בברלין. מנוי שנתי עולה 10 אירו וההפתעה – הוא תקף לכל הספריות הציבוריות בברלין, כלומר – אני לא מוגבלת להיצע שבספרייה בודדת. כל מה שצריך לעשות זה לחפש את הספר באתר של איחוד הספריות ולשאול מהספריה שבה הוא נמצא. הייתי עד כה ב-3 ספריות ובאף אחת מהן אין יותר מכוננית או שתיים של ספרי אנגלית. לעיתים הם מפוצלים גם אצל מדפי הילדים – למשל שם מצאתי את ספרי אראגון והארי פוטר. מה שכיף זה שבכל ספריה כמעט יש היצע ספרים אחר.

כבר יש לי בבית ספרים משתי ספריות שונות וכדי לא להתבלבל החלטתי לא ללכת לשאול ספרים לפני שאני מסיימת את כל הספרים מספריה מסוימת.

וליה78 גילתה לי שיש ספריה של הקהילה היהודית ב-Fasanenstr. 79-80. מרחק של 3 דקות הליכה מתחנת Uhlandstr של הרכבת התחתית U1, קצת מחכים עד שהשומרים יפתחו את הדלתות וזהו. מכיוון שזו ספרייה קטנה יחסית ושייכת לקהילה – היא לא חלק מאיחוד הספריות אבל בהתחשב בזה שהמנוי השנתי אצלם עולה 2.5 אירו נראה היה לי שזה סכום לחלוטין סביר. יש להם משהו כמו 200 כותרים בעברית ובמרתף יש להם עוד כמה מדפים של ספרות עולם המתורגמת לעברית. פשוט אין להם מקום להכול בקומה הראשית. יש להם שם גם כמות מכובדת של ספרות עברית שתורגמה לגרמנית כך שאפשר לעדכן בני משפחה/חברים לגבי ספרים שאהבנו וקיימים בגרמנית וגם נראה לי שאני אשאל חלק מהם לשם קריאה מול המקור בעברית כתרגול לגרמנית. יש להם למשל את רוב ספריו של מאיר שלו, עמוס עוז, גרוסמן ועוד. לא ממש ראיתי רבי מכר כי כנראה את אלה אנשים כן מצליחים למכור לפני שמגיע שלב ה"נו, אין מה לעשות עם הספרים אז נתרום אותם". 

הספרנית אמרה שיש להם קטלוג ממוחשב אבל אי אפשר לשאול דרכו או להאריך את הספרים אבל לשם פיצוי הארכה בטלפון לא תעלה כסף – שלא כמו באיחוד הספריות שגובה גם גובה אם מתעצלים להאריך ברשת. הם הכניסו את שמות הספרים העבריים באותיות לטיניות כך שצריך לנחש איך תיעתקו את שמות הספרים אבל החיפוש מעלה גם תוצאות בספריות של מוסדות יהודיים נוספים בברלין ובאוניברסיטת פוטסדם למשל.

יתרונות של עיר בירה, ללא ספק.

חופשי-חודשי בברלין

המבצע היה די מפתה – מעבר להנחה השגורה למי שרוכש את המנויים ל-12 חודשים במכה אחת, הציעו השנה הנחה נוספת כהתנצלות על הברדק העצום שהיה בחורף הקודם עם הרכבת המהירה. רכבות בוטלו, קווים פעלו בתדירות של פעם בחצי שעה במקום כל 10 דקות, מסלולים קוצרו ובמקום שהרכבת תגיע עד ליעד הסופי היא הגיעה לתחנה לא משהו באמצע הדרך ושם כבר היה צריך למצוא את האוטובוס העמוס שהחליף את הרכבת. לא היה כיף כשזמני ההמתנה היו עם הערך המוסף של קור של מינוס עשרים מעלות.

לקח לי זמן לתפוס אומץ ובכלל לנסות להסתדר בתחנות עמוסות ומרובות רציפים. יש רציפים שבהם השילוט הוא מהסוג הענתיקה ואז רק כתוב היעד של הרכבת הבאה אבל בלי נתון של מתי היא אמורה להגיע. יש אתרים דוברי גרמנית שבהם אפשר לתכנן יופי את המסלול שנחוץ לשם ההגעה ליעד אבל בשטח לא פעם קורה שברגע האחרון ביטלו רכבת או שהיא לא נוסעת את כל המסלול וצריך באמצע לרדת ולהחליף למשהו אחר.

התכנון הוא בפשטות להשתמש בחופשי-חודשי כתמריץ לצאת מהבית גם במזג האוויר המעפן שעוד צפוי לנו בחורף המתקרב. כי אומרים שהחורף המתקרב יהיה כמו הקודם אם לא יותר גרוע. יעני מינוס עשרים זה לא משהו מופרך, גם ביום. מה שהכי חשוב זה שהשנה אני מקווה שבלי קשר לקור כן יפנו את הקרח והשלג מהמדרכות. אם יעשו את זה כמו שצריך אפשר יהיה להסתדר עם שאר הבעסה.

ממחר אני מתחילה לשוטט. למשל החלטתי לחרוש לעומק את היצע חנויות יד שנייה של ספרים באנגלית וכן אני מתכננת לעשות בדק יסודי של ההיצע בספריות בכל הקשור לספרים באנגלית. בזאת שליד הבית שלי יש בקושי כוננית וחצי והרוב שם די משעמם באיכותו. מנוי שנתי לספריה עולה 10 אירו וממה שהבנתי זה מאפשר לי לשאול ספרים בכל הספריות העירוניות של ברלין. ספרים בעברית זה כתמיד נושא כאוב אבל גיליתי כבר מקום אחד שבו אפשר להעיף מבט בספרים ומגזינים בעברית – בחומוסיה "זולה" (או כמו שהגרמנים יבטאו את זה "צולה") ברחוב הוזמן בפרנצלברג. כן ירבו!

עדן אברג'יל כקצה קרחון

לרוב בזמן האחרון אני רק מרפרפת באתרי חדשות. ראיתי את השם שלה וחשבתי שהיא עוד מישהו מהאח הגדול או שאר המכונות לייצור תהילת 15 שניות וטמטום מוח המוני.

ואז ראיתי את התמונות שהיא העלתה לפייסבוק וחשבתי שמרתק איך כמעט בכל כתבה שיצא לי לקרוא אף אחד לא נעצר להגיד משהו אחד פשוט, הרבה לפני כל ההגיגים המוצדקים על "ערכינו לאן". איפה הצנזורה הצבאית? לאן נעלמה המודעות לביטחון שדה מינימלי?  תמונות שפעם היו באלבום על המדף בבית, דאחקות שהיית מספר לחבר'ה על כוס קפה בבית או גג בטלפון – כל אלו מצריכים מרגלים בשר ודם שיאספו מידע. כיום כל מה שצריך זה ציוד די פשוט יחסית ונדמה שאוכלוסיה שלמה לא קולטת בכלל שהיא מגישה לאויביה את שלומה על מגש של כסף בכל רגע ורגע.

נדמה שאף אחד לא נעצר לחשוב לפני שהוא מדבר בסלולרי, שולח SMS או משתף את החבר'ה באתרי החברה ברשת. יש חוסר מודעות מוחלט לכך שלישראל יש אויבים בכלל ושהם יודעים עברית בפרט. אטימות, התנשאות, תמימות ובורות חוגגים ומעל להכול תמיד יהיה מי שימהר לשיר את חופש המידע ויזכיר את שערוריות העבר כמו קו 300 למשל. האם באמת אין אמצע? האם באמת אפשר להקריב את המדינה ואת אזרחיה באופן קבוע על מזבח חופש המידע וקדושת השידור החי? כבר ראיתי במלחמת לבנון השנייה את דיווחי החדשות חסרי האחריות המינימלית כששדרים פשוט נעמדו ליד שלטי הרחובות ואפשרו לאויב לדעת בדיוק להיכן לכוון בפעם הבאה. והשאננות הדבילית הזאת לא באה מתוך וואקום. ה"סמוך" השגור כל כך והזלזול בכללים כבר גרם ללא מעט בלגנים כשחיילים פטפטו בסלולרי שלהם על תרגילים ושאר פעולות בלי לקלוט בכלל שאפשר לצוטט לשיחות האלה ולהבין בדיוק איך למקסם לנו את הסבל.

כולם שותפים למחדל. הורים, מחנכים, רשויות החוק, הצבא, והתקשורת על כל גווניה. ילדים ובני נוער, כולל חיילים צריכים לקבל הדרכה מתמדת והסברה. אי אפשר לצפות מהם לחשוב קצת על מה הם אומרים וכותבים כשכל האווירה שסביבם כבר מזמן פוסט-"שו-שו" וגם מתגאה בזה. אני זוכרת זמנים שבהם לא ידענו מי ראש השב"כ. ונראה לי שאולי היה מוטב אם זה היה נשאר ככה לגבי עוד הרבה דברים. למה חיילת שהשתחררה חושבת שזה לגיטימי לפרסם ברשת תמונות של עצמה על מדים במתקן צבאי בזמן פעילות רשמית? איך זה שלא ברור לה שכל חומר שקשור בשירות שלה נשאר סודי עד הודעה חדשה?

כשאני התגייסתי היה ברור שלא מצטלמים בבסיס בשום אופן אלא אם רוצים את התמונות השגורות מהטירונות וגם אז יש צלם מורשה שעושה את זה. כשרציתי להתקשר הביתה נעמדתי בתור לטלפון הציבורי. לא מתתי מזה שאי אפשר היה להשיג אותי במשך שבועות. כיום אם הבן אדם לא זמין זה כמעט פשע והשאלה "איפה אתה" היא בסדר אם אתה בדרך לבית הקפה אבל הרבה פחות טובה לביטחון המדינה אם התשובה היא "אני בעזה ועוד מעט יוצא לתרגיל". בימי מלחמת המפרץ הראשונה אף אחד לא חלם לצלם ללא צנזורה את אתרי נפילת הטילים וגם אחר כך מיעטו לדבר על איפה נחת ומה נחת. כיום קלילות ה-SMS, הצילום והשיתוף הביאו להסרת כל שיקול דעת והרצון להתפרסם ולבלוט בשטח הוא החשוב ולא שום שיקול אחר. כל טמבל מתקשר לכל העולם לספר על הנפילה ליד הבית ומאוד קל לגלות מידע רגיש אם רק יודעים איך לחפש בפייסבוק ודומיו. אנשים מספרים כיום בחדווה מיהם, מי בני משפחתם, מי חבריהם, איפה הם גרים, איך לטלפן אליהם ועוד דברים שפעם הצריכו מינימום בלש פרטי – רבים אפילו יגידו ש"לא אכפת להם" או משהו כמו "גם ככה מי שרוצה יגלה". נכון שמי שנורא רוצה יכול לגלות. אבל אי אפשר שכשזה מגיע לביטחון המדינה עצמה המחיר שזה יעלה לו הוא כמה שעות ברשת במקום משאבי לוויין, הכשרת מרגלים וכסף רב. את הטפשות, התמימות והשאננות אפשר להשאיר לאדם הפרטי – אבל אי אפשר להמשיך להרשות אותן במישור הלאומי. חיילים צריכים להשאיר את הסלולרי בבית עד תום השירות אם הם לא יודעים לצנזר את עצמם ולא להתקרב למקלדת לפני שיעברו קורס אבטחת מידע.

לא ייתכן שאין אמצע בין צנזורה סטייל סין לבין חינגת שיתוף המידע שקיימת כיום ברשתות התקשורת העבריות. ומקרה אברג'יל ועוד רבים אחרים כמוה רק מראה עד כמה אי אפשר לחכות שהשינוי יבוא מלמטה. הוא חייב להגיע בצורת חקיקה והרתעה נושכת. כמו שלימדו דור שלם לא לקטוף כלניות ושאר פרחים מוגנים אפשר ללמד את דור ההייטק לחשוב פעמיים לפני ה-send.

הבלוג עובר לוורדפרס.קום

בלוגלי עומד להיסגר. עוד לא החלטתי מה יהיה גורלו של הבלוג הזה בכלל אבל כדי שעד שאחליט לא יאבד תוכנו הוא מועבר לאתר שאנשי בלוגלי המליצו עליו. מי שרשום לעדכונים יועבר לשם אוטומטית.

https://alonyska.wordpress.com

תודה לכל קוראיי!