כיסוי ראש – האם באמת החילונית הישראלית זוכה לחופש?

ואתחיל בסיפור. ביום קיץ חם במיוחד לבשתי חצאית כדי שיהיה איוורור מלמטה ושמתי כובע מהטיול השנתי כדי לא לחטוף מכת שמש. וככה הסתובבתי ברחוב יפו בירושלים.
עכשיו מה? אנשים חייבים, בשביל שלוות נפשם, להכניס אותך ל"מגירה". את דתיה? את נשואה? את רווקה?

כיום בציבוריות הישראלית אין לנשים חילוניות ורווקות שום חופש אופנה אמיתי. בגרמניה למשל בחמש שנים האחרונות בקושי אפשר היה למצוא שמלות, טוניקות או חצאיות מקסי. היו בחנויות חצאיות מיני או הכי הכי ארוך חצאית עד גובה הברך. ופתאום בשנתיים האחרונות – אופנה חדשה – חצאיות מקסי, שמלות ארוכות אפילו עד הקרסול, טוניקות קצרות שרוול עם בודי באורך של אזור הברכיים.
באתי לבקר לפני כמה שבועות בארץ עם הקטנצ'יק. ירדתי מהמטוס עם הקוקו שלי וכובע מצחייה בגלל השמש וחצאית סופר אופנתית שקניתי ברשת טשיבו. בת דודתי שבאה לאסוף אותנו בשדה התעופה כמעט חטפה שבץ. הייתה בטוחה שאבוד, זהו, חזרתי בתשובה. ראיתי שהיא עוד עלולה לחשוב שאין עם מי לדבר וחשבתי שמזל שארזתי גם כמה ג'ינסים. ותודה לאל חזר לה הצבע לפנים.

חילונית ורווקה בארץ – האם היא יכולה ללכת לפי צווי האופנה החדשים של אירופה וגם להתהדר בכובע סטייל למשל הדוכסית קייט? נכון שלא? למה בעצם?

כי ידחפו אותה חזק ל"מגירה". מה מבינים כיום כשאישה בכל גיל לובשת חצאית ארוכה וכיסוי ראש כלשהו ולו רבע סנטימטר בד על הראש ===> היא דתייה, נשואה וכל מה שנשאר לפענח זה רק מאיזה זרם היא ביהדות שומרת המצוות. היא מחברון? היא אשכנזיה? היא מתפוצות צפון אפריקה? זה נטורי קרתא? היא דוסית חלילה וחס?

כשאני הסתובבתי לי לכן ככה פתאום בכיסוי ראש וחצאית ברח' יפו בירושלים – מישהי פנתה אליי ודיברה אליי באנגלית. היא הייתה בטוחה שאני תיירת אמריקאית. למה? כי נראיתי לה מוזר. משהו בחצאית שלבשתי היה לחלוטין לא תואם דוסיות. כי היא הייתה בצבע כחול לא כהה מספיק ודי צמודה לירכיים שלי. דתיות "אמיתיות", אסליות שכאלה, לובשות חצאיות אפורות, שחורות או גג חומות או כחולות כהות והעיקר כמה שיותר רחבות ומסתירות קווי מתאר. וגם הכובע שלבשתי – איך שהוא נראה היה לה כובע של תיירים. זה שהוא פשוט היה הכובע שלי לטיולים שנתיים עוד מימי התיכון – לא עלה על דעתה של הגברת כלל.

ובפעם אחרת בכלל נהייתה פדיחת ענק וסופר מצחיקה. אחרי מותו של אורי יקירי בעת שירותו הצבאי הייתי מאוד אבודה. הרב של האוניברסיטה העברית הקשיב לצערי ושידך ביני ובין אישה יקרה שהסכימה ללמד אותי איך להגיד תהילים עבורו למשל. התחלתי לבוא להתארח אצלה בחגים ובשבתות בבית וגן. הכרנו ב-1995 וביקרתי אצלה שנים על שנים. בחורף 2003 כבר הייתי בחברות עמוקה עם מי שלימים נהיה בעלי. הייתי באותו אחר הצהריים אצל ידידתי וקבעתי איתו שניפגש ביציאה מבית וגן לכיוון בית הכרם. מפאת כבודה של חברתי היקרה לבשתי בגדים צנועים. חצאית ארוכה, מעיל ארוך וגם כי היה קר – חבשתי כובע צמר שחור.

נפגשנו על אם הדרך וניסינו לעצור מונית. אף אחת לא עברה. אז הכרענו להתקשר ולהזמין אחת. ומכיוון שאני בתכל'ס חילונית לגמרי ורגילה לחיבוקים ונשיקות בפרהסיה – קיבלתי על אם הדרך חיבוק ענק מהגבר שלי וגם נשיקה על הפה. לא שמנו לב בכלל שכבר הגיעה המונית. הנהג ישב בפנים והביט בנו ובעצם בי בעיניים קרועות לרווחה ובפה פעור. הוא בחיים לא ראה מה שהוא חשב לפי כל הנוסחאות שהכיר לדוסית ועוד דוסית נשואה – שתעיז לנשק גבר ברחוב ועוד פה לפה! לאן התדרדר הדור! אם גם על הדתיים האלה אי אפשר לסמוך אז מה תגיד אזובת הקיר המצויה?

ריחמתי עליו אז הורדתי במונית את הכובע ופייסתי את דעתו ובסוף גם צחקנו קצת על כל הקטע ודיברנו קצת על אופנת נשים.

אז בא לי לשמוע מה דעתכן. האם אתן תרגשנה חופשיות ללכת עם למשל כובע דיסטנס או כובע מצחייה קולי וחצאית מקסי כשאלו יגיעו לבתי האופנה הישראליים?

חג שמח יקירותיי:-)