שבוע 32 זה כבר חודש תשיעי?

תהרגו אותי – לא מבינה מה היה רע עם לספור לך חודשים וזהו. למה צריך את הבלגן הזה של שבועות כשגם ככה מה שיוצא בסוף זה שאת מגיעה לחשבון שהשיר "אחד מי יודע" טעון תיקון כי זה לא "תשעה ירחי לידה" אלא עשרה וזה עוד במקרה שאת לא מגיעה לזירוז כי את כבר בשבוע 43.

בתנ"ך הורוד להיריונית בגרמניה, או בשמו – das Mami Buch – כתוב שבעצם חודש ראשון זה שבועות 1-6. לא יפה? תודו שזה יפה. איך לתוך "חודש" דוחסים 6 שבועות. כי לרופאים בימינו, עם כל הטכנולוגיות וזה וזה, אין מושג מתי בדיוק נכנסתי להריון. זה היה לפי החישובים שלי ביום ה9-10 למחזור. או ליתר דיוק – סוף השבוע שנכנס להיסטוריה המשפחתית כ"הסופ"ש שבו אפינו את עוגות חג המולד בבית של חמותי". מתברר שכמאמר האמריקאי השגור – באותו הסופ"ש כבר היה עוד משהו ב"תנור".

את התנ"ך הוורוד קיבלתי במתנה מאישתו של הדוד הברלינאי של בעלי. בכלל כל המשפחה שלו מתרגשת איתנו ושמחה איתנו ברמות שהמשפחה שלי בארץ לא מראה גם כעת. היחידים בארץ שמראים התלהבות ושמחה אמיתית הם אחותי הצעירה, כמה מהדודים והדודות וחברות אינטרנטיות שלי. השאר מהמשפחה הקרובה – קול ענות חלוש או יותר גרוע מזה – חרחורי ריבים, מתחים, כעסים ואשכרה התעלמות מקיומי. עזרה? תמיכה נפשית? מילה טובה? הצחקתם אותם. אבא שלי עוד איך שהוא בסדר. אבל גם מולו – אין גן שושנים אף פעם. זה יותר גן קוצים עם שושן אחד או שניים.

אני לא באה בדרישות לאף אחד. ממש לא. ההורים שלי כל כך לא טיפחו, בלשון המעטה, איזה שהם קשרים משפחתיים, שברוב המקרים לא רק שבקושי יש קשר להיבנות עליו – גם מה שבנוי שם – בנוי על משהו שמריח כאילו נבנה על אתר חיריה במקרה הטוב ועל אתר רמת חובב במקרה הפחות טוב והיותר שגור. היחסים היותר טובים – הם אלה שאני טיפחתי לבד עם קרובים ולא פעם – ממש נגד רצונם של הקרובים מדרגה ראשונה. והמגורים בגרמניה לא בדיוק עזרו לתחזוקה. כך שאני לא כועסת על אף אחד מהם.

אבל מה לעשות – אני כן מוצאת את עצמי משווה. משווה את המשפחה שלי למשפחה של בעלי. שכמוני – שנים לא חי בגרמניה בשל לימודים ומגוריו איתי בישראל כשרק הכרנו. בעצם בהשוואה – הגבר שלי נעדר מגרמניה כמעט פי שניים יותר זמן. והנה פלא – כולם כאן מרוגשים חבל"ז מזה שאני בהיריון סוף סוף – קיבלנו ים אי-מיילים, ובני משפחה שבתכל'ס בקושי פגשתי פעם או פעמיים – מתקשרים לחמותי ושואלים איך אפשר לעזור לנו ובמה.

ומה, צבעתי להם את הבית? עשיתי בייביסיטר במשך חופשים שלמים? ניקיתי, בישלתי, אפיתי, תיחזקתי, חיבקתי, תמכתי, הלוואתי להם כספים בלי לבקש חזרה? לא. רובם בקושי מכירים אותי מעבר ללראות אותי בכמה מפגשים ב-6 השנים האחרונות.

ואולי זו הצרימה שאני חשה. דיסוננס ענק בין מה שלימדו אותי לצפות ובין מה שיש. כי לימדו אותי שאם אני אתן בלי גבולות ואקריב ואעניק – ביום שאני אזדקק גם כן – אני אקבל. ומה קיבלתי בתכל'ס ב-8 חודשים האחרונים מהמשפחה המיידית שלי? בסופו של חשבון – כאב לב אחד גדול. צער ובכי. וכעס כל כך ענק שבעלי וחמותי היו צריכים להחזיק אותי חזק כדי שאני לא אפנה לרב לשאול איך לשבת שבעה על הכביכול אחות גדולה שלי.

יש לי משפחה פתאום. אולי זה השוק הכי גדול. כל כך גדלתי לבד, בלי עזרה מאף אחד ועוד על אפם ועל חמתם של אלו שממש פעלו וחתרו נגדי – שאני לא פעם בכמעט הלם מהנחמדות ומהאהבה שמורעפת עליי מהמשפחה של בעלי. לא רק אכפתיות וטלפונים ואי-מיילים ושקיות מלאות בגדי תינוקות והעזרה המאוד מאסיבית שקיבלנו במעבר הדירה. יש לי פתאום אימא ואבא. שאימצו אותי. בלי תווית מחיר. בלי דרישות. בלי בקשות, סחיטות רגשיות. כלום. הם פשוט שמחים שאני אשתו של הבן שלהם.

הלם החדש.

והכול מצטרף לנס הזה שגודל לי בבטן. שזז. זה בכלל השלב הכי מדהים. השלב הקסום הזה שלא מצריך את התלות באולטראסאונד כדי לדעת שהכול אמיתי. שהנס באמת בפנים. גודל וצומח.

ואני מודה. מודה לאל על הלימוד שאני מקבלת. על ההשתחררות שבעצם הגעתי אליה. נגמרו הציפיות. ההתפכחות הייתה כואבת ועדיין לא לגמרי התאוששתי מהיחס של אחותי לשעבר ואימי הביולוגית – אבל זהו. אני בפאזה אחרת. ויתרתי. ויתרתי על החלום שמתישהו הן תהיינה מה שאנשים חושבים שזה אומר "היא אחותך", "היא אימא שלך". לא. אין לי שתי אחיות. יש לי רק אחת. ואין לי אימא. יש לי חמות מקסימה שמתפקדת כמו שאימא שלי מעולם לא תיפקדה בחיי, בשום שלב.

כשלבד לי – יש לי למי להתקשר. יש לי ממי לשמוע עצות. יש מי שמרצונם ומיוזמתם מציעים עזרות מדהימות שאני במסגרת היותי "זה שאינו יודע לשאול" – פשוט מרוגשת מעצם המחשבה עליי. ההתחשבות הזאת. הנתינה כי אוהבים אותי.

לדירה החדשה אני מכינה קולאז'ים מתמונות שישבו באלבומים או נדדו בין מסגרות לאלבומים בכל מיני שלבים. ויש אנשים שהגעתי למסקנה שלא מגיע להם להיות לי מול העיניים. ולכן – הם באמת לא יהיו שם. כמו שהם לא שם בחיי. לא כשאני אי פעם באמת צריכה אותם.

ולפחות המרחק הנפשי-רגשי וגם הפיזי – ייגן עליי מעוד פגיעות מהם וייגן על הדור הבא מהמוראות שאני ספגתי.

מוטב עכשיו מאשר לעולם לא. עם כל הכאב.

הכול חדש לי. הכול מאתגר. והכול נראה הרבה יותר אופטימי ממקום מושבי הנוכחי. כל כך הרבה יותר אופטימי. יש לי בית, יש לי משפחה. וזה לא בישראל. זה כאן.