comfortably numb – אין דבר כזה

אני לא ממש חושבת שיש מישהו בן גילי שלא גדל עם השיר הזה ברקע או בתכל'ס – עמוק בתודעה.

http://www.youtube.com/watch?v=YQWszrZHBPI

(הקישור הוא לקליפ ביו-טיוב. לקוראיי שגרים באירופה – שם לא פעם המוני קליפים ביו-טיוב חסומים לצפייה ממליצה להכניס את הקישור לאתר שמאפשר באופן חינמי להסתיר את ה-IP ולראות את התכנים בכל זאת).

גדלתי עם השיר הזה ברקע במשך רוב שנות ילדותי. ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין עד כמה הוא מתוחכם, מריר, ציני ומודע בתוך תוכו לסתירה הבלתי אפשרית שבו – כי אין דבר כזה שנוח לך במצב של קהות חושים.

קהות חושים היא הקטע הסופר מרגיז כשאחת מהגפיים "נרדמת". נימלול, ובמצב הקשה יותר איבר שנהיה כבד כמו שלושים אבנים. ואוי, אוי הכאב כשהתחושה מתחילה לחזור.

וזה כל הרעיון. לא רק בשיר אלא ביצירה השלמה והבעצם בלתי ניתנת להפרדה לחלקים לגמרי עצמאיים שעומדים בפני עצמם – יצירת המופת של סוף שנות ה-70 – האלבום "החומה" של פינק פלויד.

ולמה זה עולה אצלי מדי פעם? כל המחשבות הללו על ילדות דפוקה, הישרדות כנגד כל הסיכויים והנזק ארוך-הטווח שאנו נושאים איתנו? כי מי שלא מטפל בעצמו עושה את מה שבוב גלדוף עושה בסרט – מסתגר בעודו בחיצוניות דווקא נחשף יותר ויותר מול המוני אנשים, מרחיק מעליו את אוהביו ואת כל מי שלדעתו לא יכול להיות שאוהב אותו – כי הוא בפנים לא מאמין שהוא ראוי לאהבה. וכדי להילחם בעולם שהתעמר בו כל כך – הוא מפתח את הצורר הפנימי – שמענה אותו בלי סוף אבל מציע לו עסקה שקשה לסרב לה – הוא יהיה אכזר באותה מידה לכל ה"אלה" שבחוץ, שמתדפקים על החומה שלו – ולא משנה אם מאהבה או בגלל אג'נדות אחרות.

אם ילדים ששרדו את זוועות ילדותם לא הולכים לטיפול ארוך-טווח הם תקועים לעולם במשפט, האשמות ובתלות בתוצאות הסתמכותם על הצורר הפנימי.

וכמו שאומר קטע המשפט שבסוף היצירה – התחושה כשמנסים להילחם מול הרגשות האמיתיים, האוהבים, שנדחו כל כך, היא שמשתגעים. ואז אין ברירה – כדי לצאת מהכאב – הם חייבים להרוס את החומה שבנו בינם לבין העולם. בסרט במיוחד זה מוצג בצורה מאוד חזקה. ומי שיוצא החוצה הוא לא המבוגר אלא הילד שנכלא לעשורים בתוך כאבו ובהמשך גם בכאבו של המבוגר. ואז כשהוא שם, בין הריסות החומה – הוא זקוק כל כך. לכל אלה שחיכו לו. אלו שבאמת אוהבים אותך.

http://www.youtube.com/watch?v=ptopusM4G0Q

השיר המסיים את הסרט – השיר שבא על הכתוביות – אומר בתכל'ס שכשתצא מהחומה אולי, אולי עוד יהיו שם בסביבה אלו שחיכו לך. אבל זה "אולי" די גדול.

ואני? אני החלטתי בשבוע שעבר להפסיק לחכות מחוץ לחומה של אחותי הגדולה. חיכיתי לה שם יותר מ-30 שנה. מיציתי. הולכת לעשות לביתי.

שבת שלום לכולכם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הגיגים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.