להיות דודה זה לא סתם עניין

למי שעוד לא יודע – אני בהיריון:-). חודש רביעי. חמסה!!

הכול ממש בסדר חוץ מהרגליים הסופר נפוחות שלי. קיבלתי מהרופאה כאן מרשם לגרביוני לחץ מיוחדים שמותאמים על הבן אדם אישית. מדדו לי כל סנטימטר ברגליים. וזה די כואב להעלות אותם על הרגליים אבל אחר כך – גם בישיבה הרגליים שלי עובדות קשה ומוציאות מתוכן את המים. כבר אחרי ימים ספורים מצבן ממש השתפר.

אני דודה מהרגע שהתחתנתי עם הגבר שלי. אבל הוא ואחיו הגדול לא ממש בקשר וזה סביר. אם כי רמות האי-קשר ביניהם לא מתקרבות בכלל למה שקורה בדרך כלל ביני לבין אחותי הגדולה. היחסים בכלל במשפחה של בעלי כל כך שפירים שלא פעם אני או נדהמת מכמויות האהבה שם או פשוט שמחה שעכשיו אני חלק מהם וכבר לא תלויה במדבר הציה הרגשי שהיה מנת חלקי כשגרתי בארץ. שם, לא משנה כמה השקיתי, כמה השקעתי, כמה נתתי מעצמי (ונתתי המון) – התוצאות לרוב מכאיבות. והן כאלה עד היום.

אחותי הגדולה ואני מעולם לא באמת הסתדרנו. אם לסכם כמעט 40 שנות יחסים בינינו – היא שונאת אותי או עושה טובה שהיא מכירה בקיומי ולעיתים נדירות כשמתחשק לה והיא צריכה ממני משהו – היא פתאום נורא נחמדה, מחבקת ועושה קולות אכפתיים. זה תדיר מספיק עד שלאורך כל השנים האלה היא כל פעם מחדש הצליחה לשכנע אותי שאם אני רק אתאמץ – הכול בינינו יהיה בסדר. הייתם מצפים ממישהי שסיימה תואר בפסיכולוגיה לעלות על תבנית "הבעל המכה" הכה ברורה בינינו. היא הרי "מכה" אותי כך כבר שנים. אבל היו לנו מספיק "ירחי דבש" שזה יפצה או יכסה על השממה האמיתית שבינינו.

לפני 3 שבועות שוב קיבלתי ממנה דרישה מעליבה, דורסנית אפילו, לשים את כל חסכונותיי בידיה כי זקוקה להם לשם פרויקט כלכלי חדש שלה. כשסירבתי כי אנחנו במצב כלכלי מאוד לחוץ וצריכים לתכנן הכול בקפידה לכבוד התינוק – התגובה שלה הייתה פשוט מגעילה. עניתי לה בהתאם ובאופן שהפתיע אפילו אותי באסרטיביות שפתאום מצאתי בי. כנראה שזה שיש לי תינוק בבטן אומר שאני כבר לא מסוגלת להחזיק שום דבר שלילי בבטן ופשוט חייבת להוציא את זה החוצה וזהו. אז הוצאתי עליה. דברים שכבר אמרתי ודברים שעוד לא אמרתי אבל רציתי להגיד לה משהו כמו 20 שנה.

התגובה שלה הייתה "את לא אחותי יותר". זה שיח ה"רגל" הדוברת אל "סמרטוט הרצפה" החמקני הדי שגורה בינינו – היא מעליבה אותי, אני מנסה בכל זאת גם לשמור על האינטרסים שלי וגם לא לוותר על היחסים איתה והיא בשלה – מנסה לנענע בחוזקה את מכונת החטיפים כי אולי עם אלימות כן ייצא החטיף המבוקש.

הפעם החלטתי שהגיע הזמן שהמכונה עצמה כבר לא תהיה זמינה. זה כבר לא רק אני במשוואת ההתעללות הקבועה והעצובה הזאת בינינו. עכשיו יש לי ילד שצומח בתוכי וצריך שאימא שלו תהיה שמחה ומרוצה ולא עצובה ובוכיה בפעם המיליון.

כך יצא ששלחתי לגיסי מכתב שבו אמרתי שאם אני מבחינתה אדם זר אז בבקשה – היא חייבת לי יותר מ-4000 אירו שעם החובות שאני תקועה בהם – מאוד יעזרו לי כי אפילו קניות בסופר נהיו אתגר של שמיניות באוויר בשבועות האחרונים. מאחותי הקטנה מעולם לא ביקשתי אגורה חזרה ועזרתי לה המון ובאלפי שקלים. אבל אם יש לי "אחות" שהיא בתכל'ס יותר גרוע מצורר – אז בבקשה שתחזיר לי את מה שהיא ועוד איך חייבת לי ומכיוון שהיא טרחה להיות כל כך נבזית – אז גם עם ריבית על 15 ומשהו שנים של סבלנות עתק מצידי.

הגיע זמן קציר.

וברור לי שהנשק הבא שיופעל נגדי יהיה חסימת כל גישה אל האחיינים הקטנים שלי. ואת זה אני מקבלת על עצמי בלית ברירה. ואני מתפללת שבעלה יאזן את נטיותיה הרגשיות אחרת הקטנים האלה יצטרכו לא רק חיסכון לאוניברסיטה אלא גם חיסכון לפסיכולוג.

ולמה כל זה כל כך ברור לי ודווקא עכשיו – בגלל סוף השבוע האחרון. הגיעו לברלין לא רק גיסתי שגרה בקנדה עם הבת והתאומים, אלא גם בן הדוד של בעלי (שגדול ממנו בפחות מחודש) עם אשתו הספרדיה ובנם בן 20 החודשים. ומכיוון שגם בת הדוד ילדה בדיוק בשבוע שעבר בת – נהיינו פתאום דור שלם של הורים צעירים וגאים. היה פשוט אחלה. ועטפו אותי באהבה כל כך רבה שלא יכולתי שלא להתרגש. יש לי אחות שלא רוצה איתי כל קשר ובעוד האנשים האלה, שבאמת לא חייבים לי כלום, משום סוג, מחבקים אותי, רוצים שיהיה לי רק טוב ומאושרים עד הגג שאני הדודה של הילדים שלהם.

כך שבינינו – אין לי לשם מה להגיע לישראל, גם אחרי שהתינוק ייוולד. יש לי שם חברים מאוד טובים ויקרים לליבי – אך הם מתישהו יבואו לבקר ונארח אותם אצלנו. רוב המשפחה שלי – יותר טוב לי שאני רחוקה מהם. אחותי הקטנה תבוא לבקר אותי במאי ורק בשביל קניית ספרים בעברית בנוחות – לא שווה לי להגיע לישראל.

והכי קטע – כבר לא עצוב לי לכתוב את זה. טוב לי כאן, אני רצויה כאן, ויש לי מרחב תומך שגם אם הייתי חוזרת מחר בבוקר לארץ – לא היה לי משהו שמתקרב לעשירית מזה מקרב בני המשפחה שיש לי שם.

החיים האלה מלאים הפתעות. אם מישהו היה אומר לי שאני מתישהו אגיד שבגרמניה יותר טוב לי מישראל הייתי צוחקת שעה. והנה – זה קרה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.