עדן אברג'יל כקצה קרחון

לרוב בזמן האחרון אני רק מרפרפת באתרי חדשות. ראיתי את השם שלה וחשבתי שהיא עוד מישהו מהאח הגדול או שאר המכונות לייצור תהילת 15 שניות וטמטום מוח המוני.

ואז ראיתי את התמונות שהיא העלתה לפייסבוק וחשבתי שמרתק איך כמעט בכל כתבה שיצא לי לקרוא אף אחד לא נעצר להגיד משהו אחד פשוט, הרבה לפני כל ההגיגים המוצדקים על "ערכינו לאן". איפה הצנזורה הצבאית? לאן נעלמה המודעות לביטחון שדה מינימלי?  תמונות שפעם היו באלבום על המדף בבית, דאחקות שהיית מספר לחבר'ה על כוס קפה בבית או גג בטלפון – כל אלו מצריכים מרגלים בשר ודם שיאספו מידע. כיום כל מה שצריך זה ציוד די פשוט יחסית ונדמה שאוכלוסיה שלמה לא קולטת בכלל שהיא מגישה לאויביה את שלומה על מגש של כסף בכל רגע ורגע.

נדמה שאף אחד לא נעצר לחשוב לפני שהוא מדבר בסלולרי, שולח SMS או משתף את החבר'ה באתרי החברה ברשת. יש חוסר מודעות מוחלט לכך שלישראל יש אויבים בכלל ושהם יודעים עברית בפרט. אטימות, התנשאות, תמימות ובורות חוגגים ומעל להכול תמיד יהיה מי שימהר לשיר את חופש המידע ויזכיר את שערוריות העבר כמו קו 300 למשל. האם באמת אין אמצע? האם באמת אפשר להקריב את המדינה ואת אזרחיה באופן קבוע על מזבח חופש המידע וקדושת השידור החי? כבר ראיתי במלחמת לבנון השנייה את דיווחי החדשות חסרי האחריות המינימלית כששדרים פשוט נעמדו ליד שלטי הרחובות ואפשרו לאויב לדעת בדיוק להיכן לכוון בפעם הבאה. והשאננות הדבילית הזאת לא באה מתוך וואקום. ה"סמוך" השגור כל כך והזלזול בכללים כבר גרם ללא מעט בלגנים כשחיילים פטפטו בסלולרי שלהם על תרגילים ושאר פעולות בלי לקלוט בכלל שאפשר לצוטט לשיחות האלה ולהבין בדיוק איך למקסם לנו את הסבל.

כולם שותפים למחדל. הורים, מחנכים, רשויות החוק, הצבא, והתקשורת על כל גווניה. ילדים ובני נוער, כולל חיילים צריכים לקבל הדרכה מתמדת והסברה. אי אפשר לצפות מהם לחשוב קצת על מה הם אומרים וכותבים כשכל האווירה שסביבם כבר מזמן פוסט-"שו-שו" וגם מתגאה בזה. אני זוכרת זמנים שבהם לא ידענו מי ראש השב"כ. ונראה לי שאולי היה מוטב אם זה היה נשאר ככה לגבי עוד הרבה דברים. למה חיילת שהשתחררה חושבת שזה לגיטימי לפרסם ברשת תמונות של עצמה על מדים במתקן צבאי בזמן פעילות רשמית? איך זה שלא ברור לה שכל חומר שקשור בשירות שלה נשאר סודי עד הודעה חדשה?

כשאני התגייסתי היה ברור שלא מצטלמים בבסיס בשום אופן אלא אם רוצים את התמונות השגורות מהטירונות וגם אז יש צלם מורשה שעושה את זה. כשרציתי להתקשר הביתה נעמדתי בתור לטלפון הציבורי. לא מתתי מזה שאי אפשר היה להשיג אותי במשך שבועות. כיום אם הבן אדם לא זמין זה כמעט פשע והשאלה "איפה אתה" היא בסדר אם אתה בדרך לבית הקפה אבל הרבה פחות טובה לביטחון המדינה אם התשובה היא "אני בעזה ועוד מעט יוצא לתרגיל". בימי מלחמת המפרץ הראשונה אף אחד לא חלם לצלם ללא צנזורה את אתרי נפילת הטילים וגם אחר כך מיעטו לדבר על איפה נחת ומה נחת. כיום קלילות ה-SMS, הצילום והשיתוף הביאו להסרת כל שיקול דעת והרצון להתפרסם ולבלוט בשטח הוא החשוב ולא שום שיקול אחר. כל טמבל מתקשר לכל העולם לספר על הנפילה ליד הבית ומאוד קל לגלות מידע רגיש אם רק יודעים איך לחפש בפייסבוק ודומיו. אנשים מספרים כיום בחדווה מיהם, מי בני משפחתם, מי חבריהם, איפה הם גרים, איך לטלפן אליהם ועוד דברים שפעם הצריכו מינימום בלש פרטי – רבים אפילו יגידו ש"לא אכפת להם" או משהו כמו "גם ככה מי שרוצה יגלה". נכון שמי שנורא רוצה יכול לגלות. אבל אי אפשר שכשזה מגיע לביטחון המדינה עצמה המחיר שזה יעלה לו הוא כמה שעות ברשת במקום משאבי לוויין, הכשרת מרגלים וכסף רב. את הטפשות, התמימות והשאננות אפשר להשאיר לאדם הפרטי – אבל אי אפשר להמשיך להרשות אותן במישור הלאומי. חיילים צריכים להשאיר את הסלולרי בבית עד תום השירות אם הם לא יודעים לצנזר את עצמם ולא להתקרב למקלדת לפני שיעברו קורס אבטחת מידע.

לא ייתכן שאין אמצע בין צנזורה סטייל סין לבין חינגת שיתוף המידע שקיימת כיום ברשתות התקשורת העבריות. ומקרה אברג'יל ועוד רבים אחרים כמוה רק מראה עד כמה אי אפשר לחכות שהשינוי יבוא מלמטה. הוא חייב להגיע בצורת חקיקה והרתעה נושכת. כמו שלימדו דור שלם לא לקטוף כלניות ושאר פרחים מוגנים אפשר ללמד את דור ההייטק לחשוב פעמיים לפני ה-send.

פוסט זה פורסם בקטגוריה רק בישראל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.