המעבר לברלין מאחוריי ואני בארץ לחודשיים

המעבר לברלין ובעצם כל החודש האחרון היו פשוט מתישים ברמות. בעלי מצא לנו דירה בברלין כבר בתחילת יולי אבל בעל הדירה ניסה ממש ברגע האחרון להעלות לנו את שכר הדירה במאה אירו שזה ממש הגזמה. לרוב נהוג שאם בכלל מעלים זה לא ביותר מ-30 אירו לשכר הדירה הבסיסי. כך ששבוע לפני שהיינו אמורים לפנות את הדירה בעלי נסע לסבב חיפושים נוסף והפעם הוא מצא פנינה אמיתית. דירה עורפית במקום מרכזי ותוסס במזרח ברלין. אחד מהרחובות הכי קוליים בעיר המגניבה הזאת.

קנינו ארגזים מאיזה אתר ברשת והתחלתי בטיפין טיפין לארוז כי הבוס היה זקוק לי בעבודה. כל ההתרגשות והמתח עשו את שלהם וחטפתי איזה וירוס בקיבה שגרם לי לשלשולים ובלגנים כאלה שנאלצתי לנוח המון וגם לוותר על משמרות די ברגע האחרון. לרובן מצאתי מחליפים אבל לחלק לא ולא היה לי נעים מהבוס המדהים שלי אבל לא הייתה ברירה.

עד יום לפני העמסת החפצים הספקתי לארוז את רוב הדברים אבל גם לתפוס מחדש את הגב כך שאת השבת העברתי לגמרי במנוחה. באמת שקטעים איתי כי קיבלתי מספיק מסרי הזהרה מהגוף שלי אבל התעלמתי. כך שנחתי ועשיתי מתיחות וכל מה שכן עשיתי – עשיתי לאט. לפני כניסת השבת סימנו בחבל את המרחב שהיינו צריכים ליד הבית עבור המשאית והשכנים באמת התחשבו ולא חנו שם למרות שזה סוף השבוע. בעלי נסע על הבוקר של יום ראשון לסוכנות הרכב והביא את המשאית והתחיל להעמיס את הארגזים שכבר ארזתי ואני המשכתי באריזות של מה שעוד לא ארזנו. בעשר בערך הגיע חבר טוב שלנו ועזר לנו המון. בחור נשמה ממש. ברגע שרוקנו את חדר השינה הוא התחיל לצבוע שם. הבחור ששוכר אחרינו את הדירה לא הסכים שנשאיר את הדירה לא צבועה ובלי העזרה מהחבר בחיים לא היינו מספיקים הכול.

יחד העמסנו את המשאית, גמרנו לצבוע והלכנו לחגוג את סוף העמל. בבוקר עטפנו את המזרון והעמסנו את המצעים והתחלנו בניקיון ובטאצ'ים אחרונים של הצביעה כדי שזה לא יהיה חובבני מדי. מסרנו מפתחות בשתיים עשרה בצהריים ויצאנו לדרך. עצרתי במסעדה שבה עבדתי כדי להגיד שלום ועזבתי סופית את היידלברג ולא יהיה לי אכפת אם לא אשוב לשם. מיציתי את העיר הזאת מזמן.

הגבר גבר שלי הראה לי נהיגה על משאית מהי והתרשמתי עמוקות מהיכולות המגוונות שלו. התפקיד שלי בעשר השעות שלקח לנו להגיע לשם היה להישאר ערה ולנסות לא להעיק עליו בשלל הדאגות שהציפו אותי. והיו לא מעטות כי המשאית לא הייתה במצב אידיאלי ונאלצנו לעצור בצד הדרך לשעתיים כי נדלקה מנורת אזהרה בשלב מסוים וחששנו שהמשאית גרוטאה רצינית. הגענו לברלין בחצות! נציגת המשכיר הייתה נפלאה וממש סופר גמישה איתנו וחיכתה לנו בצומת שליד הדירה כדי להנחות אותנו למקום הנכון. קיבלנו דירה צבועה אבל לא מנוקה והכול היה מכוסה המון אבק וכתמי צבע רציניים על הרצפה.

לקח לי שלושה ימים לנקות רק את הרצפה. וברגע שזה היה מאחוריי יכולתי לפשפש קצת בארגזים ולאתר בגדים וכו' ולאלתר מדפים לבגדים ושאר דברים נחוצים. בתוך כל זה איתרתי את פגישת שומרי משקל והלכתי. היה סבבה ומאוד נהניתי. המדריכה החדשה ממש מותק.

ביום חמישי לפני שבוע התקשרתי לאחותי הגדולה. היא ביקשה כבר מאפריל שאני אבוא לישראל כדי לעזור לה בתקופת הלידה. לא ידעתי מה תהיינה עלויות המעבר לברלין והמחשב הנייד שלי עמד לקרוס בכל רגע כך שדי חשבתי שלא אגיע לארץ בכלל לחגים ואם כן – רק בסוכות ולזמן קצר. בשיחה עלה שאחותי הגדולה לא עומדת בעומס: אחותי הקטנה במצב רגשי על הפנים, אימא שלי זקוקה לניתוח הרניה מחודש אבל עושה שרירים ובלגנים כי הרבה יותר פשוט מבחינתה להמשיך להתבכיין על כמה כואב לה ובקיצור – התבקשתי בפליז פליז רציני – פשוט לבוא הכי מהר שאפשר. אז אני בארץ כבר שבוע.

מה הספקתי? קניתי את כל הספרים האלה ושלחתי אותם לבעל המקסים והסבלני שלי שוויתר עליי למרות שהבית מלא ארגזים ונחוץ לרהט אותו ויש ים החלטות שיחכו שאחזור. קניתי גם המון כלי בית וכו' כי המטבח הקודם היה כל כך קטן שיכולנו שהוא יהיה חלבי בלבד ובדירה החדשה אפשרי שיהיה גם בשרי מה שאומר סט חדש של כלים וסכו"ם וכו'. בעלי אמר שנשברה רק כוס אחת מכל מה ששלחתי כך שנשמתי לרווחה כי הכול הגיע במצב אחלה.

אני בתכל'ס קונה בגדים בלי הכרה. המצב הייחודי הזה שבו פתאום בגיל 36 אני במידה 38-36, מה שלא קרה מאז שהייתי בת 13 בערך – הכניס אותי לחדוות קניות והענקה לעצמי שלא התרחשה במשך שנים. הכול עולה עליי, הכול יפה עליי, כל החנויות קוראות לי "אצלי אצלי, בואי אליי". רוקנתי את המזוודה מהמתנות והתחלתי לשים בה את מה שקניתי וכבר אחרי פחות משבוע כאן ראיתי שלא יהיה מקום אז קניתי עוד טרולי וגם זה לא יספיק אז אני אשלח חלק לבעלי. בא לי להמשיך כל עוד זה אפשרי כלכלית. מזמן לא הענקתי לעצמי כל כך הרבה. אף פעם לא מאוחר!

חוץ מזה שהחלטתי כבר בברלין שאני רוצה ללמוד לנגן על פסנתר. מצאתי חברה שמשכירה בפסנתרים בדיל שקשה לעמוד בפניו: משלמים 79 אירו על המשלוח ועוד בערך 120 סכום בסיס לעלויות בלאי וחוץ מזה משלמים אירו ליום בלבד על השכירות שלו ואם מחליטים לקנות את הפסנתר כל מה ששולם נחשב "על החשבון" ויקוזז מהמחיר הסופי שגם ככה לא יקרני מדי. פחות או יותר אם נשכור את הפסנתר ליותר משנה הוא יהפוך בכל מקרה לשלנו. ומכיוון שאני לא בן אדם של חצאים אלא הולכת על דברים בכל השוונג – מצאתי כבר מורה לפסנתר והלכתי אתמול לשיעור היכרות והיה לי ממש ממש כיף. ובעלי אמר שכשאני אחזור כבר יחכה לי פסנתר בדירה.

כך שלמרות כל הלחצים המשפחתיים הלא מבוטלים שמצאתי כאן – אני נהנית לאללה. ראיתי אתמול את אימא שלי אחרי שנתיים שלא יצא לי לראות אותה והייתי פשוט בהלם מהמצב הרפואי שלה. איך היא הרשתה לעצמה להגיע למצב המוזנח הזה לא ברור לי ועוד יותר לא ברור לי למה הרופאים שלה לא התעקשו איתה על ניתוח מיד. היא חייבת ניתוח הרניה מחודש אבל נראה לי שפשוט טוב לה להתלונן ולהתבכיין ושהיא מקבלת מזה הרבה יותר "רווח" ואם היא תעבור ניתוח והוא יהיה מוצלח יותר מהקודם – כבר יהיה לה קשה יותר לקבל תשומת לב מהאחיות העסוקות שלי. ככה היא יכולה להתלונן בלי סוף על הגב הכואב ועל הבטן שאגרה בתוכה 20 ק"ג נוזלים. לא פלא שכואב לה הכול אבל אחרי מה שעברתי איתה אתמול בבערך שעתיים שהיינו יחד נגמר לי כל חשק להירתם למאמץ להביא אותה לניתוח. זה הגוף שלה והבריאות שלה והיא אדם בוגר שיכול להחליט לבד מה הוא רוצה בחיים. אבל ההקשבה שלי נגמרה. הבנתי מה הקטע ומיציתי.

אני הכי נהנית מהאחיין שלי. הוא בן 4 והוא פשוט כובש לבבות וכשהוא צוחק אני לגמרי נמסה. הוא מקסים. אני לוקחת אותו הבוקר לסרט כנראה כדי לתת לאחותי בוקר של שלווה לקראת השבת. מסקרן אותי אם הוא ימשיך להיות כזה מתוקי גם כשאני איתו שעות. הוא לא נראה לי מפונק או בעייתי אבל לך תדע. יהיה מרתק – בזה אין ספק.

ליקירות שעוקבות כאן למרות שאני בקושי מעדכנת – אני בארץ לחודשיים, ממש עד אחרי החגים. מארג' מצאה לי חדר בדירה מקסימה בתל אביב ואני בעיקר שם וקצת בירושלים ותהיינה גיחות לעוד מקומות. שלחו לי מייל עם סלולרי עדכני שלכן לalonys בוואלה co.il אם אתן רוצות לתאם איתי מפגש. אני אשמח!

פוסט זה פורסם בקטגוריה רק בישראל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על המעבר לברלין מאחוריי ואני בארץ לחודשיים

  1. סיגלית הגיב:

    תתחדשי על כל הרכישות השוות שלך. אני כבר מצפה לפגוש אותך בשבוע הקרוב.

סגור לתגובות.