פארה פוסט ומייקל ג'קסון – באותו היום

ההספדים על פוסט, שנפטרה אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, תוכננו להיות ממושכים יותר. ואפילו לארי קינג אמר שהוא לא חשב שיקרה משהו שיגרום לכך שהתוכנית שהוא רצה להקדיש לה תידחה או תקוצץ בזמן.

אבל פשוט, עם כל הכבוד לפארה פוסט,  ההספדים עליה הם תמצית קשוחה לכך שהיא הייתה סמל מין שניסה לצאת מהליהוק הזה ולא ממש הצליח. היו לה כמה תפקידים משניים בדרמות ספורות ועל חלקן היא קיבלה שבחים אבל תמיד יזכרו לה את חסד נעוריה – המלאכים של צ'רלי וחולצות בטן. ושלא כמו מרילין מונרו – היא כן הזדקנה.

מייקל ג'קסון הוא דמות שבעצם מתאים לכתוב עליה פוסט שכותרתו "כרוניקה של מוות ידוע מראש". אנשים עצובים, בשוק, אדישים – אבל אף אחד לא מופתע. אף אחד לא אומר שהוא לא חשב בחיים שזה יקרה לו. אפשר היה להגיד "איך זה שלא עזרו לו?". כשאתה סלב – לך תסמוך על אנשים. רדפו אותו וחשפו אותו ואת התחושות שלו כבר בשנות השמונים הוא הראה היטב בקליפ של leave me alone. גם מדונה הראתה בקליפ של substitute for love עד כמה החיים האלה יכולים להיות בודדים מאוד. החזקים שבהם מחזיקים מעמד. אלו שלא – הנר שלהם כבה ברוח.

אתונקה שאלה מה נשאר אחרי כן.  אנשי רוח ואמנים לרוב משאירים מאחוריהם משהו מהאור שלהם. אולי הטרגדיה שלהם היא שהם כל כך מאירים לכולנו ביצירתם – שבפנים נותר להם עצמם לא פעם די חשוך.

המוזיקה של מייקל היא מעין פס קול של שנות השמונים ואפילו קצת בתשעים כי בערוץ VH1 שמו לא פעם את rock with you ואז בעצם בכלל הכרתי את השירים ההם מ-off the wall והם אולי האהובים עליי ביותר. את היצירה המאוחרת של ג'קסון לא אהבתי. כל מה שהגיע עם bad ולאחר מכן לא היה הכי כוס התה שלי. מה שלא משנה דבר מהיופי של השירים שלו, הקצביות שלהם וזה שמיליונים אוהבים וימשיכו לאהוב את המוזיקה שלו.

הכרוניקה הזאת שלו ושל נשמות שבירות אחרות לא יכולה שלא לרגש. מצד שני – היו סביב האיש העצוב והאומלל הזה כל כך הרבה חשרות עננים שקשה לי באמת לבכות עליו או להגיד שכבה אור בעולמנו. המוות שלו לא מתקרב ולא יכול להתקרב למה שחשתי כשהנסיכה דיאנה הלכה לעולמה. וזה די מגוחך אפילו לכתוב שורות כאלה כי בסך הכול אני לא בת משפחה, מכרה או מי שאי פעם הייתה מגיעה באמת להכיר אותם.

יש אורות שנצנצו לנו מרחוק ויש שמקרוב יותר. הכוכב של ג'קסון הועם לפי דעתי די מזמן אבל מותו יפרנס עיתונאים רבים בשנים הקרובות. אם אחרי מות עופרה חזה היו ים שמועות ושפע של ריבים על ירושתה – מותו של ג'קסון יהווה מכרה זהב רב שנים. אנשים לא באמת יכולים לכמת לעצמם אחרת את המורשת של האיש. היו לו להיטים והוא רקד יופי ומצער שבסופו של דבר השורה התחתונה במה שלאנשים באמת אכפת היא "כמה כמה". אם אחוז הכתבות שעסקו בו ביממה הראשונה למותו נסבו סביב נסיבות המוות והתמודדות המשפחה – כעת המשקל עבר די בהחלטיות לכתבות שנסבות על ספקולציות לגבי עושרו ועד כמה בני המשפחה והנושים יריבו על הירושה.

יש אנשים שאומרים שהם רוצים להיות כוכבים. לי נראה שאובדן הפרטיות הוא מעבר לכל פרופורציה של רווח אפשרי. יש אנשים שזוכים להיות עשירים גם בלי הסבל שנכפה על החשופים בצריח. אבל בעצם נדיר שמישהו שנולד לעוני וזכה להיות לעשיר בזכות פועלו (יהיה מה שיהיה) – יזכה גם בשלוות האנונימיות. זו מעין חרב פיפיות – בלי פרסום אין להם תוחלת ואיתו אין להם חיים.

כרוניקה של מוות ידוע מראש.

יש מי שלא יכולים שלא ליצור, שלא לשיר. או כאלה שהם פשוט טפשים מדי או תמימים מדי מכדי להבין את המחיר שיידרש מהם. מה היה מייקל ג'קסון מתוך כל אלה?

אולי תינוק שנשבה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הגיגים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.