האם בורות היא מתכון בטוח להנאה וידע מתכון לאכזבה?

יצא לי לקרוא בשבועות האחרונים את ספרו של קים סטנלי רובינסון the years of salt and rice. הגעתי אליו דרך רשימת אלף הספרים שמומלץ לקרוא, מחולקת לז'אנרים וכשבתוך כל ז'אנר גם היה פירוט על נושא הספר וקצת מהעלילה ולמה הוא לפי דעת המבקרים ראוי למקומו בפנתיאון.

הספר כלול ברשימת המאסט של המד"ב. הוא ספר היסטוריה חלופית שבו במאה הארבע עשרה המגפה השחורה מביאה להכחדה כמעט טוטאלית של כל יושבי אירופה ובעצם בכך מעלימה את הנצרות ככוח מעצב בעולם. ואז מה אין לנו? אין רקונקיסטה, אין קולומבוס, אין קולוניאליזם. בלי בריטים הרבה נראה אחרת. הרנסנס קורה בכלל בסמרקנד, המהפכה התעשייתית – בהודו, ואת אף אחד לא מעניין לשלוח אדם לירח.

ומה יש לנו – סינים, מוסלמים, הודים, יפנים וילידי "אמריקה" שמנהלים את העולם אולי יותר טוב, ואולי לא.

רובינסון לוקח את הקורא על פני יותר מ-600 שנה של מדע, דת, פילוסופיה, גיאוגרפיה וגילוי ארצות – הכול דרך עיניים בודהיסטיות, מוסלמיות, הודיות וכו'. האמצעי הספרותי שמאפשר זאת באופן יחסית משכנע הוא שאלו אותם הגיבורים – או יותר נכון – אותן הנשמות שמתגלגלות שוב ושוב אל העולם, בשלל תפקידים, מינים, עמים וגורלות ומנתבות את האנושות נטולת האירופים והנצרות אל עתיד מוזר ומוכר כאחת.

רובינסון מתאר את ה"בארדו" – המקום שאליו מגיעות הנשמות לפני גלגולן הבא ובו הן נשפטות על מעשיהן בגלגולן האחרון. איני יודעת בעצם דבר על הדת הבודהיסטית (הינדית?), על האמונות הסיניות השליטות ועל עוד שלל האמונות שמוצגות בספר – כולל הסופיות האיסלמית. התהייה שלי אם היא בעצם אם הבנה עמוקה יותר בתחומים האלה הייתה יכולה להפוך את הספר לקריא יותר או למגוחך יותר.

עבור דוברי האנגלית שקראו את "חולית" של פרנק הרברט הייתה המון אקזוטיות במושגים כמו "קפיצת הדרך", "בחר בילא מא" ועוד מושגים שלגמרי מאבדים מהאקזוטיות שיש להם כשאתה דובר עברית ומבין קצת ערבית..

אצל רובינסון יש לא מעט סינית, סנסקריט, ערבית וכו' – כי אלו השפות שבהן מתנהל העולם שהוא טווה לפנינו. עולם שבו אירופה הנטושה מיושבת טיפין טיפין על ידי מוסלמים והופכת ל"פירנג'יה". עולם שבו הסינים הם אלו שמגלים את היבשת החדשה מצד מערב ואחר כך המוסלמים מצד מזרח והילידים תקועים באמצע ומקבלים סיוע מכיוון לא צפוי – יפנים. המידות בספר הן סיניות – כי אין מי שימציא את המטר או את הרגל.
היעדרותם של האירופים לא מונעת מלחמות. לא בין המוסלמים לבין עצמם ולא בין הכוחות הדתיים הנוגדים. האמצעי הספרותי שלו – הנשמות המתגלגלות להן – לעיתים סוחף אבל לרוב לא משכנע ואפילו משעמם קצת. הוא מנסה להיות כל כך מקיף שקל ללכת אצלו לאיבוד.

אני אוהבת ספרים שגורמים לי לחשוב. אצל רובינסון יש כמה אמונות שמוצאות ביטוי חזק – חשיבותן של נשים ויותר מכך, חשיבותה של שיוויוניות בחברה כדי להבטיח שחברה תהיה מתקדמת טכנולוגית ושכל חברה שלא נותנת לנשותיה ביטוי דנה את עצמה לניוון. אהבתי את העמדה החד משמעית של העלילה לפיה כן יש אמת – והיא שהבודהיסטים צודקים – יש דאהרמה, יש גלגול נשמות, יש קארמה ויש דרך לצאת מהפלונטר. אולי. אני כל כך רגילה לרעיונות נוצריים-יהודיים לגבי גן עדן שזה לפחות היה מרענן לאללה.

האם זה ספר שמתאים למי שכן מבין דבר וחצי דבר בדתות המזרח – לא בטוחה. כספר היסטוריה חלופית – הוא קצת כבד, אולי בגלל המכלול ורוחב היריעה שהכותב לקח על עצמו. ספרי היסטוריה חלופית אחרים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות כמו "ארץ אבות" של האריס או "הקנוניה נגד אמריקה" של רות' היו קרובים יותר לימינו והציעו שינוי שחל בקו הזמן אי שם בתחילת המאה העשרים, לא הארבע-עשרה. בעצם בדיוק שם טמון עוד הבדל עלילתי. זה ספר שבו בקושי מוזכרת יהדות או יהודים. ואף אחת מהנשמות אינה מתגלגלת לבני דתנו. העליונות של האיסלם במרחב הפוסט-אירופי ים תיכוני היא כזאת שנותרים מעט מאוד יהודים וגם הם נספים בחיסולי דתות איזוטריות שמתנגדות לאיסלם בעת "המלחמה הגדולה" בין הסינים לקואליצית האיסלם (עם הנוצרים, ארמנים ועוד שוליים שכאלה). כך שאולי מהבחינה הזאת הוא יהיה פחות מושך עבור הקורא הישראלי שירצה קצת תשומי לקורותינו. אין כאלה בספר.
לסיכום, הספר של רובינסון אינו שגרתי בכמה רמות. ממליצה בעיקר למכורים להיסטוריה חלופית ולאוהבי ערעורי מציאות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על האם בורות היא מתכון בטוח להנאה וידע מתכון לאכזבה?

  1. amirgold הגיב:

    לא קראתי את הספר, אבל הג'אנר מעניין. מקריאתי את פוסטך אני מבין שאין יהודים שם… אופייני. אבל סוף סוף מישהו כותב משהו שהנוצרים, או "תרבות המערב" לא מככבת בו…
    היו לי פנטזיות כאלה של "מה היה קורה אילו לא היו נוצרים…" . לא הגעתי למסקנה.
    נ.ב. קראת את "בריאה" של גור וידאל? זה לא בדיוק "מד"ב" וגם לא היסטוריה חילופית, אבל הוא מעניין.

  2. alonyska הגיב:

    עוד לא קראתי דבר משל וידאל. קראתי עליו קצת אחרי שראיתי אותו מתארח אצל ביל מאהר. אדם מעניין, ללא ספק.

    בספר יש יהודים שמוזכרים מדי פעם – אבל זה בעיקר אזכור כפליטים או כאנשים שמעצם הגדרתם חיים בשולי החברה ולא מהווים חלק מקובעי המדיניות.

    המגפה שמתרחשת מחסלת בעצם את כל קהילות היבשת. זה בכל זאת משאיר יהודים בתימן, בבל (עירק) וצפון אפריקה אך בסיפור שכל כך ריק מההשפעות שאנו רגילים להן – אין לזה שום משקל או רמז. העוצמה של איסלם שלא מושאר בחצי האי ערב אלא זוכה להתפשט הלאה סביב כדור הארץ לא משאירה הרבה סובלנות לדתות אחרות.

  3. תמי ב הגיב:

    נשמע מעניין.
    יצא לי בשנה האחרונה לקרוא שני ספרים בסגנון של מה היה אילו.
    "אירגון השוטרים היידים" מאת מייקל שייבון, שעלילתו בנויה על כך שמדינות ערב ניצחו את מדינת ישראל במלחמת העצמאות, וארה"ב השכירה את אלסקה ליהודים למשך ששים שנה.
    השני הוא הספר "ארץ אבות", מאת רוברט האריס, והרקע שלו הוא גרמניה שניצחה במלחמת העולם השניה.
    שני ספרים מרתקים, שעוסקים באפשרויות שאני, בתור יהודיה, וישראלית (לשעבר) מעולם לא העזתי להעלות בדעתי, או בדמיוני, או מה שלא יהיה.
    חגשמח!

  4. alonyska הגיב:

    היי מותק!!

    טוב לראותך. ארץ אבות אכן משובח ועל הספר של שייבון שמעתי רבות ועוד לא החלטתי אם להשקיע בו או להמתין להרשמה לספריה נורמלית.

סגור לתגובות.