הפסקונת בשארפ הייתה מתבקשת

אחרי 10 ספרים ברצף הרגשתי שאני חייבת, למרות השוונג, טיפה לעצור ולעבור לרענון. אז קראתי ספר של ג'ורג'ט הייר, נפלא כהרגלה ואחר כך עברתי ל"הידרומניה" של אסף גברון – ספר מד"ב ישראלי נהדר על ישראל כמעט בת 120, מדולדלת כוחות בעולם מדולדל מים עם הרפתקאות ומתח. שמחה שפירגנתי לי אותו.

אני כותבת המלצות די ספורדיות לאחרונה.  לפעמים בקומונות, לפעמים בפורום ספרים וספרות בתפוז. לפעמים גם פה וגם שם או רק פה. תלוי בחשק. מדצמבר בעצם המשמרות בעבודה די מתישות והעייפות מצטברת וכך מגיע סוף שבוע ואני רק רוצה לישון ולהתאושש לי.

בשבועיים האחרונים ראיתי שקצב הרכישות מאיביי מחייב פינוי מקום על מדפי הספריה שלי – לא אוהבת מצב של "מדף כפול". כך יצא שקפצתי השבוע פעמיים לחנות היד שנייה, בכל פעם עם ערימת ספרים מכובדת. אבל כאסטרטגיה לפינוי מקום על המדף היא לא מושלמת כי הרי על כל שני ספרים שאני מביאה מותר לי לבחור אחד אחר, כך שצימצמתי טיפה'לה. אבל גם רבע מדף זה טוב. והאושר של להיכנס לחדר ולראות פתאום מדפים ששוב מלאים בספרים שמחכים לי – קשה להסבירו. חדווה צרופה.
בעצם הפרויקט הרציני יהיה למכור את הספרים בעברית. בינתיים נתתי חלק מתנה (ספרים שמאוד אהבתי והרגשתי חשק לפזר הלאה את השמחה וההנאה מהם) או השאלתי בלי שאני יותר מדי מצפה שהם יחזרו אל חופיי. יש שתי אופציות שרלוונטיות כרגע: לנסות למכור אותם באיביי או לנסות למכור כאן איכשהו – אולי על ידי מודעה במכללה למדעי היהדות בעיר. למכור למי שגר בארץ לא יוצא הגיוני כלכלית כי משלוח של ספר או שניים כבר עולה באזור 14 אירו כך שלאנשים הרבה יותר משתלם לחפש את הספר בחנויות יד שנייה בארץ וזהו. מסוכן לי להגיע לחנויות יד שנייה בארץ. אני אצא משם עם ארגזים שלמים. זה הרי מה שקרה לי בביקור האחרון. הלכתי לפי המלצות וחלק התאימו לי והרוב בעצם היה או לא משהו או קצת מאכזב לאור ה"הו הא" שעימו פצחתי בקריאתם. קצת מעצבן לי לראות אותם תופסים לי מקום על המדף סתם ככה, כמו אבן ללא הופכין. כי אלו ממש לא ספרים כמו ג'יין אייר או גאווה ודעה קדומה. את רובם לא צלחתי או צלחתי והצטערתי כשהקדשתי להם את הזמן או שהם היו סבבה ובסדר אבל לא יותר מזה ולא משהו ששווה שייכנס לפנתיאון.

אם שתי השיטות לא ממש תעזורנה, אני כן אעשה משלוח חירום לאחותי כי אין לי לב לזרוק אותם. ספר לא זורקים. מעבירים הלאה בתקווה שימצא בית חם. לא ממש בא לי לחכות עד לנסיעה הבאה לארץ. זה קצת יותר מחמישה ק"ג ספרים כך שבכל מקרה הם יתפסו המון מקום במזוודה.

החלום האמיתי הוא לבוא לארץ ללפחות חודש, לעשות מנוי על ספרייה טובה ולא לצאת משם עד שאהיה חייבת לעלות על מטוס. ולקנות – אני אקנה רק משהו שממש יתפוס אותי עד שארצה עותק משלי על המדף. ספרים בעברית אני לרוב גומעת ביום-יומיים. באנגלית לוקח לי עוד כמה ימים – תלוי בעייפות. אני גיבורה גדולה כשזה בתיאוריה. אבל אני די בטוחה שאם אכנס שוב לחנות יד שנייה מהאהובות עליי, לא אוכל להתחמק מרכישות היסטריות. ככה זה כשמכורים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי, החיים בגרמניה, כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.