ג'ורג'ט אהובתי

התוודעתי לספריה של Georgette Heyer בעת שהייתי מנויה בספרייה של מינסטר. היו שם בדיוק שתי כונניות ספרים וחצי עם ספרים באנגלית ואחרי שקריאת אמיל והבלשים בגרמנית די ייאשה אותי מצליחת ספרים בשפה הזאת במצבי ההוא – אנגלית הייתה קרש הצלה בהתחשב במדף הספרים העברי הבקושי קיים (זה היה בדיוק טרום מסע הקניות בארץ הקודש באוקטובר 2007). אני יודעת שבעברית השם שלה נשמע כמו של של מספרה בעיירת פיתוח שמתמחה בפן ופרמננט וזה משעשע אבל בכל זאת מצער קצת שספרים כאלה מקסימים לא תורגמו עדיין לעברית.

אני מניחה שהתפרסמו בעיקר ספרים שמחקים את סגנונה. היא ידועה בקרב הבריטים כמי שייסדה את סגנון הריג'נסי – ספרות רומן היסטורי שנשענת חזק על הומור, תיאור מעמדות חד, תיאורי אופנה מופתיים וגיבורותיה בעיקר מרשימות בעצמאות ובמיוחדות שלהן. היא מרגישה לי מאוד פמיניסטית למרות שכתבה את ספריה הרבה לפני שהמושג בכלל הוטבע.

לתרגם את ספריה יהיה בהחלט אתגר כי היא השקיעה המון מרץ בלמשל איתור יומנים וכתבי יד של בני התקופה כדי לחלץ מהם אמרות שפר, סלנג וקריאות תמיהה והתפעלות נפוצות – מה שנותן לקורא באמת תחושה של בני תקופה אחרת גם מהויקטוריאנים. היא כתבה בעיקר בשנות העשרים והשלושים על ימי סוף המאה ה-18.

יש בספרים האלה כאמור המון הומור שהאמת פשוט קורע אותי מצחוק. היא משיגה את האפקט הקומי בעיקר בכך שהיא מצליחה להראות למשל גבר ריקני לחלוטין, אגוצנטרי ברמות שלא קולט כלום מהסביבה שלו אבל בכל זאת משכנע באדיקות הכמעט דתית שלו בכך שבוקר חייב להתחיל עם קפה אחרת שום דבר לא יזוז. וכל זה כשהוא למשל ממהר והחדר מלא במטרוניטות חמורות סבר שבאו בכלל לנחם אותו על מות אח שהוא מעולם לא סבל. וכל זה כמובן עטוף ואפוף בכל הבריטיות שראיתם אי פעם בסדרות. הפער בין הציפיות של המנחמות למצוא גבר שבור ורצוץ לבין גבר מדוגם מרוב הקפדה על נצנוץ חפתיו שחייב לקפוץ על הסוס שלו אבל מעניין אותו רק איפה המשרת והקפה שלו זה משהו שהיא משיגה עד לרמות של דמעות מרוב צחוק.

אז לפחות עד שמישהו ירים את הכפפה וינסה לתרגם אותה לעברית – צריך להינות מקריאה באנגלית כדי לקרוא את הספרים האלה. וכן, אלו ספרים שנראה לי שנשים יהנו מהם יותר. יש לה גיבורים גבריים מקסימים, שבטח ידברו גם אל גברים אך מכיוון שהגבר שלי ייצוגי בעיניי והוא מסרב בתוקף להתחבר אליהם – אני מניחה שזה אוצר שיישאר רק שלנו הנשים.

למשל The Corinthian – הוא על סר ריצ'רד וינדהם שכל בנות משפחתו כבר התייאשו שאי פעם יעשה להן טובה ויתחתן עם המיועדת לו, קרחון של התנשאות שלא מבינה למה הוא עוד לא הציע לה נישואין וחושבת שהיא עושה לו טובה (ייחוס רבותיי, ייחוס) בעוד שמשפחתה בעצם תהיה מאוד תלויה בהונו. הספר מתחיל בנצחונו של מסע ההתשה שמעבירות אותו אימו ואחותו והוא על סף הצעד הסופי של נישואין ללא אהבה ואפילו חיבה עם צפי ברור של גיסים שנוררים. באותו לילה הוא משתכר ובדרך הביתה הוא פונה לכיוון הלא נכון ובדרך רואה מישהו יוצא מחלון. גנב, בטוח גנב. אבל אז הוא שם לב בין ערפילי היין שזה לא חבל אלא סדינים ושהבחור בטוח חובב כי הסדינים לא מגיעים עד למטה. מסוקרן הוא מגיע לבדוק יותר מקרוב, עוזר לבחור לרדת, ומגלה שזו בחורה שעומדת לברוח מהבית כי מנסים לחתן אותה עם דודן מעיק ומכוער רק בגלל שהיא יורשת. היא מתכוונת לברוח אל ביתו של חבר ילדות שבטוח יתחתן איתה ברגע שישמע על צרתה.

מכאן מתחיל מסע הרפתקאות של השניים שמערב שרשרת יהלומים גנובה, גנבים רוצחים, כרכרות הרוסות, ונג'נטלמניות ללא מעצורים.

יש משהו בכתיבה שלה שהוא אושר צרוף מבחינתי. אין ספר שלה, גם ההתפלקויות (כל מעריציה מסכימים שספרי התעלומות הבלשיות שלה הם לא "זה" אבל גם הם שווים קריאה למכורים קשות), שלא טומן בחובו קריצה שובבה אלינו כקוראים ועד כה קראתי בעיקר את הפנינים שלה ואני מאוד נהנית. לאחרונה רכשתי כמה וכמה ספרים שלה שמחכים לי על המדף. חלקם קראתי כבר כמה פעמים עוד כשהיו נגישים עבורי בספריה אבל רציתי עותקים משלי.למשל קניתי עותק משלי לאחד מהטובים בספריה – These old shades וגם עותק של ההמשך שלו – Devil's Cub. האחרון שלה שיצא לי לקרוא The foundling הוא על דוכס צעיר שהתייתם בהיותו ילד וגודל בהקפדה יתירה עד שהוא מרגיש חנוק בכל כללי הטקס, הציפיות ממנו כראש המשפחה ושלל המשרתים שלא נותנים לו לקשור שרוך אפילו. הוא מחליט שהוא רוצה הרפתקאה ולעבור אותה כמר פלוני ולא כדוכס מסייל. וזה באמת ספר מהפנינים שיצאו לה. אחלה הרפתקאות.

בקיצור – מומלץ.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.