הצעיף הצבעוני/סומרסט מוהם

The painted veil/ W. Somerset Maugham, 1925, 238 pages
קיים תרגום לעברית בהוצאת זמורה-ביתן

זה סיפור על היות האהבה בלתי אפשרית, מסובכת, מפותלת, בלתי מושגת, מכאיבה ובכל זאת משהו שאי אפשר לא לקחת בשתי ידיים – גם אם זה שורף. מוהם כותב על אנשים קטנים, שחיים את חייהם הקטנים על גדות נהר הקיום הגדול. טיפות קטנות שנעלמות בזרם. רק כשהם יוצאים מהשגור, מנערים את עצמם ממסכי התרבות שהכירו, נחשפים לנופים, לטבע ולכוחו האולטימטיבי – חיים ומוות – רק אז הצעיף הצבעוני שהוא החיים – מתגלה, מוסט ומקבלים הצצה אל המסתורין שבתוך כל אחד מאיתנו, נשגבות חמקמקה שיש שמשיגים כבר בחייהם הגשמיים ויש שלא ורק יכולים לעמוד משתאים מול האנדרטאות שהשאירו אחריהם מי שכן זכו.

קיטי מתחתנת עם וולטר כי היא מפחדת. היא מפחדת להישאר בבית עם אימא מרירה שהתייאשה מלחתן אותה. היא מפחדת להיות האחות הגדולה ש"נשארה על המדף" בעוד אחותה הקטנה נישאת לאציל קטן מעלה. וולטר וקיטי לא יכולים להיות יותר הפכים ממה שהם – היא נהנתנית, שוחרת מסיבות וקלילות. הוא רציני, שקול, עמוק למעמקי תהומות ואיש שאף אחד לא יגיד עליו שהוא יפה תואר. קיטי היא יפייפיה שיופיה רק גובר עם התבגרותה. וולטר מתאהב עד מעל הראש אבל היא – לא אוהבת אותו כלל. הוא פשרה רק כדי לברוח. וולטר יודע למה היא מתחתנת איתו אבל הוא כל כך שבוי בקסמיה שלא אכפת לו.

וולטר הוא בקטריולוג בעל משרה קולוניאלית במושבה הונג-קונג. בהגיעה לשם קיטי נחרדת לגלות שמעמדה החברתי הוא "בכלל לא משהו" כי כמדען בעלה נחשב יבשושי ולא משתווה לנוצצים יותר כמו הנציב ועוזריו. כבת של שופט שנעה במיטב החברה היא מרגישה בחדות את הירידה במעמדה החברתי והבוז שלה לבעלה רק גובר.

הספר מתחיל באחר צהריים אחד שבו היא עם המאהב שלה בחדר השינה ופתאום ידית הדלת נעה. האם זה וולטר? האם הוא ראה את הכובע של צ'רלי בסלון? מה הוא יעשה אם ידע שהיא בוגדת בו? הוא הרי מאוהב בה עד מעל הראש. האם הוא יעשה סקנדל?

וולטר לא עושה סקנדל. שקול כמו שהוא – הוא נוקם. הוא מסדר לעצמו העברה לאזור מוכה מגפת כולירה ולא משאיר לקיטי ברירה אלא לבוא איתו.

בדרמה החזקה הזאת קיטי עושה מסע אל עצמה. היא מגלה מיהי בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. היא רואה את כל מגבלותיה וחולשותיה. היא מסיטה את הצעיף ורואה את המציאות ומתמודדת עם האשליות שניהלו את חייה. היא לומדת שיש מוקשים שניתן לחמוק מהם רק אם מתרחקים מהם פיזית. שיש בורות שאין תועלת בידיעה שהם שם. המסע שלה יפה וכואב, אנושי ונוגע.

המהדורה שקראתי היא מהדורת פינגווין משנת 1952 ובהקדמה לה מספר מוהם מה הייתה ההשראה שלו לכתיבת הסיפור. בעת שהייה באיטליה הוא למד איטלקית והמורה שלו הסבירה לו את הרקע הרכילותי-מקומי לדמותה של פיה כפי שהיא מוצגת ב"תופת" של דנטה. היא הייתה אצילה מאזור סיינה. בעלה חשד בה שהיא בוגדת בו וכנקמה לקח אותה ללב אזור ביצות מצחין ומוכה מחלות וכשראה שהיא נחלשת אך לא ממהרת למות הוא הרג אותה בעצמו.

ז ה י ר ו ת – ספוילר לסוף!! שלא תגידו שלא אמרתי…

מוהם עושה מהסיפור משהו אחר. ועד הסוף אין דרך לדעת מה וולטר באמת חושב, מה הוא מרגיש. אנו מקבלים בעיקר את המסע של קיטי  – וולטר נותר תעלומה. היא ואנחנו מקבלים רמז קטן בסוף כשוולטר אומר: "זה היה הכלב שמת". קיטי משערת שזו ציטטה מהיכן שהוא וגם כשהיא מגלה מאיפה מוהם לא מספר מה זה אומר. אולי כי הוא מניח שהקורא בן זמנו מכיר. קיטי פשוט שומעת שזה המשפט האחרון מתוך ה-Elegy של מישהו בשם גולדסמית. חיפוש בויקיפדיה הוביל למחזה של סטופרד דווקא שמשתמש בשורה הזאת גם כן וכותב הערך משער שהוא מתייחס ל"צעיף הצבעוני" ולא לשיר המקורי. השורות המקוריות הן על כלב שנשך אך בסוף הכלב הוא זה שמת. האם בזה שוולטר משווה את עצמו לכלב הוא מתנצל? אין לדעת.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הצעיף הצבעוני/סומרסט מוהם

  1. Angelica1 הגיב:

    גם העיבוד לסרט יפהפה. הנה מה שכתבתי על הסרט הזה לא מכבר:
    The name sucks and its a melodrama all right, but Naomi Watts is one of the best actresses in my opinion and Edward Norton is Edward Norton, no need for any superlatives. Those two managed to take this potentially sentimental superficial melodrama and turn it into this sensitive, subtle story. The recreation of early century China is phenomenal. (guys who prefer soccer games and beer, shouldnt bother).

  2. alonyska הגיב:

    היי אנג'ליקה – רק עכשיו רואה את התגובה שלך. תודה:-) – הסרט יפיפה ללא ספק והם ניסו להכניס אליו טיפה יותר עומק ממה שמוהם מספק, למשל המהומות הסיניות והשנאה למערביים.

    ממש בכיתי בקולנוע כשראיתי את הסרט. נוגע ברמות העמוקות ביותר.

סגור לתגובות.