הגדרות של חופש

שמתי לב די מזמן שהרבה ממה שאני עושה הוא מעין מרד נעורים מאוחר. אם רזיתי 20 ק"ג בשנתיים זה בגלל שהתעקשתי לעשות את זה לאט, בהדרגה, לתת לעצמי זמן כשברקע כל הזמן רצו לי זכרונות מאימא שלי – אלופת דיאטות הכסאח והספורט מול הטלויזיה.

כשראיתי היום את ערמת הכלים בכיור והרגשתי אותה זועקת אליי בקולות שבר – נלחמתי רציני ולא עשיתי. חיכיתי שתצא השבת ואז באיזי. אני וניקיון הבית זו סוגיה מורכבת. אני עדיין מורדת בדרישה שהחדר שלי יהיה מסודר. זה לא שהבית שורץ קורי עכביש או משהו אבל אני גם לא היסטרית כמו שאימא שלי חינכה אותי להיות. וזה הרגיש כמו לעקור שן. קשה לי עם לכלוך אבל כבר פחות בוער לי לסלק אותו כשהוא שולי ולא מפריע. אני מרגישה חופש והרבה יותר הנאה כשאני כן מסדרת כי זה בא פחות ממקום חרד ויותר ממקום של הענקה לעצמי.

חבר שהתארח אצלנו לערב שבת הציע לי שינסה לברר אם יש בתאגיד שהוא עובד בו איזו משרה בשבילי. משום מה לא קפצתי משמחה. לא בא לי לעבוד משרה מלאה כמו ההורים שלי ולהרוג את עצמי על מזבח הפרנסה. אם יש מספיק בשביל היום-יום ומדי פעם בשביל טיפה לחסוך – מספיק לי. אולי זה השנתיים שלא עבדתי ופשוט למדתי גרמנית או החצי שנה בעבודה במסעדה – מתאים לי חצי משרה או אפילו פחות. מתאים לי להיות במקום רגוע באמצע. נכון שמעיק חיסרון הכסף אבל מה כבר יהיה לי לעשות עם כסף? לקנות עוד דברים שיצריכו דירה יותר גדולה רק כדי לאחסן אותם?

פיצפוניות הדירה שלנו היא כזאת שגם חמי למד על בשרו שלחסוך על מלון ללילה אחד פשוט לא שווה. הוא הביא איתו מזרן מתנפח יחיד כי את הזוגי אין כמעט מרחב לנפח בסלון/מטבח/חדר עבודה. והעובדה שהוא לא חזר להציע את האופציה ולו לגיסי שהיגג בעניין וממש שקל זאת – מראה שהעניין הופנם. כמעט כל דבר שאני רוצה לקנות אומר שאני קודם חושבת איפה אני בכלל אשים אותו, עזבו מחיר. הקרובים שבאו לביקור בתחילת אוגוסט אמרו שאירגנו את הדירה באמת בצורה אופטימלית. אבל זה עדיין דורש המון התחשבות זוגית כששנינו יושבים כמה שעות באותו חדר ועדיין מנסים לתת זה לזה פרטיות. תרגיל מעניין בניצול מרחב: אני מעמידה פנים שאני לא רואה לאיזה אתרים הוא גולש (ועוזר מאוד כשאני מורידה משקפיים ואז זה גם מאה אחוז כנות) והוא משתדל לא להתעצבן מהרעש שהלפ טופ שלי עושה כשהוא פתאום מתאמץ או מתחמם.

כשאני קונה דברים חדשים אני עכשיו חושבת על לאן להעביר הלאה את הדברים שמיציתי, אין בהם צורך, אהובים/חביבים אבל תופסים מקום. וזה עוד שינוי מהותי שיש בו מרד בוטה כמעט מול האתוס של הוריי שאגרו ושמרו ולא זרקו גם דברים שהיו לא רק הרוסים/שבורים/לא באופנה אלא אפילו מסוכנים לשימוש. רק "למקרה שמתישהו נצטרך".

בדירה הזאת עצם הקוטן חייב אותי לחשוב מחדש. ויותר מזה – אני לא סתם זורקת. אחרי 3 מעברי דירות ב-4 שנים רוב חפציי עברו סינון רציני גם ככה ומה שנשאר כעת הוא הדברים הדי אהובים או כאלה שבאמת לא ראיתי צורך לוותר עליהם או שהתקווה לגביהם עדיין חזקה. בעיקר זה מורגש עם הספרים. יש ספרים על המדף שלי שלא נגעתי בהם כבר 15 שנה חוץ מלנקות מעליהם את האבק או לארוז ולפרוק. או כאלה שעוד בכלל לא קראתי. רובם נושאים זכרונות, משאלות, מחשבות על שיכלול ההשכלה הלאה כשיהיה לי זמן. זמן שבעצם לא מגיע.

וכך הגיע לאחרונה שלב שבו אני מנפה. הרבה יותר לעומק, עם הרבה יותר יושר מול עצמי. האם באמת אני חולמת לשבת ולקרוא את הספר הזה שוב? את מי אני רוצה להרשים בזה שיראו את הספר X על המדף שלי? והאם בשביל זה שווה לי שבכל מעבר דירה חצי משאית היא ארגזי ספרים?

ומכאן התחילו מחשבות על פיזור השמחה. יש ספרים שלא אהבתי, לא התחברתי אליהם בכלל. את אלה החלטתי שאני אשאיל או אמכור או אתרום בהזדמנות הראשונה שתהיה. אחרים שכן אהבתי אבל ברור לי עם כל הכנות שמיציתי אותם ולא אקרא בהם שוב – אני נותנת במתנה לאנשים שאני חשה שיהנו מהם.

כך גם לגבי דברים שסתם יושבים בבית ויכולים לשמח מישהו אחר. כשאני רואה כעת חפץ, מכל סוג שהוא, אני מיד מדמיינת אותו בסביבה אחרת. ובוחנת בדימיוני – יתאים, לא יתאים? האם אקח אותו איתי במעבר הדירה הבא או שהוא יהיה סתם משהו שאשאיר תרומה ברחוב? ואם כבר קנייה – אז שיהיה איכותי, יפה. כי הכול רואים פה. במטבח הכול על מדפים. ודברים לא יצוגיים שלא נעים להגיש בהם לאורחים – עפו מהבית. חסל סדר כוסות סדוקות עם שברים בקצה.
וזה מנקה משהו. לקחתי לחנות יד שנייה ספרים באנגלית שבאמת לא תרמו לי יותר כלום, קראתי ולא אהבתי או אפילו לא צלחתי בהם מעולם יותר מכמה עמודים. החדווה מול המדף הריק, שפתוח למילוי באוצרות חדשים – היא משהו שקשה לתאר. החופש להיות שעות בחנות ולבחור לי ספרים חדשים בלי המועקה שבקרוב לא יהיה לי איפה לדרוך בבית – הייתה נשימה עמוקה בהחלט.

כשרק הכרתי את בעלי הוא דיבר על נוודות כסוג של חופש. לא הבנתי אותו בכלל. הרי לימדו אותי שחופש זה שהדירה תהיה שלי ואני אשלם עליה משכנתא קטנה ככל האפשר. לימדו אותי שחופש הוא פונקציה של להיכנס לחנות לקנות כל מה שרק רוצים (בלי מחשבה על צריך/לא צריך). שחופש הוא לאכול מכל מה שיש בבופה ועוד לחזור לסיבוב שני כי הרי שילמתי על חצי פנסיון. כיום אני מרגישה מאוד אחרת. שהחופש האמיתי הוא חופש מלהיסחב עם דברים. שהחופש הוא להיות מסוגלת לעבור לארץ אחרת בלי לדאוג על מכירת רכוש או מי ישגיח לי על שוכרים וכו'. שהחופש האמיתי הוא לאכול עד לשובע ולא מעבר לו רק בגלל שאני חוששת לפספס משהו או להרגיש פריירית.
זה חתיכת חופש לצאת מהפלונטר הזה שהורישו לי לגבי "צריך" – צריך שיהיה מסודר כי אחרת אוי ואבוי "מה יגידו". צריך שבבית יהיה אוכל כל הזמן כי אחרת לא יהיה במה לכבד אורחים (כאן אורח מבין ומתחשב מודיע לפני שהוא בא וגם אז מקבל בהבנה כל מה שמוגש או לא מוגש), צריך לאכול עד התפוצצות בחתונה כי נתנו צ'ק – וזה בעצם לא נגמר. לפעמים אני מרגישה שעצרתי את העולם וירדתי מהסחרחרת. יש בחירה והיא בידיי וגם כשאני מתבלבלת ופועלת לפי הטייס האוטומטי – לוקח לי פחות זמן להתעשת או לבקש עזרה.

ואולי השינוי שהכי הורג אותי מצחוק – נהייתי כמו בעלי כשעומדים לנסוע לסוף שבוע – כל מה שאנחנו לוקחים איתנו נכנס בקלות לתיק אחד וגם אותו אני אורזת בקושי שעתיים לפני הנסיעה. כבר אין מצב שמרוב לחץ אני אורזת יומיים קודם.
חופש.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הגיגים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הגדרות של חופש

  1. אטאלנטה הגיב:

    אמא שלי דומה להורים שלך 🙂 אחותי לקחה את השגעון-נקיון, אני קיבלתי אנטי (ואני מנקה כשצריך, מתוך סוג של ריפוי בעיסוק).
    על ספרים יהיה לי קשה לוותר. יש ספרים שכבר עכשיו אני יודעת שיכולים ללכת (למשל, "ראיון עם הערפד". אין שום סיכוי שאני קוראת את זה שוב), אבל יש ספרים שלא (למשל, "עלובי החיים", גם אם אני בחיים לא אקרא אותם שוב…). בכל אופן, ברכות! גם אני מתמודדת עם הרצון to travel light מול האגירה שחונכתי עליה…

  2. alonyska הגיב:

    תודה!

    כל עוד את לא חייבת לעבור דירה ויש לך מקום לישון וגם מקום לספרים – אין סיבה לוותר עליהם על המדף.

סגור לתגובות.