כמה שוקל האושר- על אוכל, גוף ונפש/איילת קלטר

הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2005, 309 עמודים

השאלה שקלטר שואלת בעצם כותרת הספר חשובה מאין כמוה. המון נשים מתרגמות את מושג האושר שלהן למספר שהן שתראינה ביום מן הימים על המשקל בבית ולפי הכמיהה הזאת בודקות את הגעתן למנוחה ולנחלה. קלטר אומרת במבוא לספרה שהיא מאוד רוצה להיות שם עבור המטופלות שלה כי ברור לה שהמירוץ אחר הגזרה מופרך ושקרי כי עובדה ש-95% מכל מי שפוצח בדיאטה משמין חזרה, לרוב פלוס ריבית, בתוך שנה עד חמש שנים מתום ההרזיה. ולפי דעתה זה בעיקר בגלל שאנשים שואפים למשקל שמתחת למשקל הביולוגי האידיאלי שהגוף שלהם רוצה. והתוצאה היא קרב בלתי נגמר והפסד נמשך שעולה בהרבה עוגמת נפש ובתחושות של "אני אפס".
גישתה כדיאטנית קלינית שונה. היא לא תמיד תשקול לקוחה בעת פגישה. היא מתרכזת איתן על רישום מדויק ככל האפשר של מה הן אכלו ולמה, מלווה בהדרכה לגבי חלופות בריאות וטובות יותר וכניסה עמוקה מאוד למחשכים הנפשיים שמביאים לאכילה רגשית. בספר היא סוקרת בגילוי לב תהליך טיפול בן שנתיים ובמהלכו משובצים קטעים ממהלכי טיפול בכמה נשים אחרות. הסיפור המרכזי הוא של אישה בת 42 ששוקלת 118 ק"ג ואחת מהאחרות היא אישה שמאמינה בכל הלב שכל מה שדפוק אצלה בחיים זה ה-3 ק"ג שנוספו לה. בשתיהן הטיפול שקלטר מציעה לא הביא לירידה במשקל אלא להבנה מה יביא להן אושר במנותק מהמשקל.

קלטר באה ואומרת – צריך לעצור את רכבת התפריטים והקיצוץ הקלורי בלבד ולהסביר לכל אישה ששמה את כל יהבה על הרזיה שיש צורך גם בתמיכה נפשית במהלך התהליך הזה. עם התובנה הזאת שלה אני מסכימה במאה אחוז. לאורך הספר מצאתי עוד כמה פנינים נאות שמראות על הבנה ורצון להביא את הנשים שהגיעו אליה אל אושר ונחלה מסוג אחר – נקודת שיווי משקל בריאה שלאו דווקא קשורה למראה השדוף האופנתי בימינו. נקודה שבה מעבר לנתון המשקל – הן תהיינה מרוצות מעצמן ומחייהן וכשמשהו לא טוב יקרה – לא תתחיל חינגה מול המקרר והארונות.

הבעיה האישית שלי עם הספר היא בכך שלפי דעתי אין מצב שדיאטנית קלינית, עם כל הכבוד לכך שהיא "מתמחה בגישות פסיכולוגיות להשמנה והתנהגויות אכילה" (מתוך גב הספר), תפעל כאילו היא פסיכולוגית לכל דבר עם הכשרה כמו שצריך. יש לה תואר שני במדעי התזונה ואני מניחה שהיא עברה כמה קורסים וקראה קריאה נרחבת. סבבה. גם אני קראתי לא מעט ספרי פסיכולוגיה וכאלה שעוסקים בהפרעות אכילה. אבל הטעויות המצמררות לפעמים במהלכי הטיפול שהיא מביאה בספר היו מפעילות סירנה אצל כל מי שיודע ולו מעט בתחום הפסיכולוגיה. מטופלים זקוקים למישהו שיכיל אותם. ודווקא זה דורש שמירה על דיסטנס כחלק מהותי ממערך טיפול בריא ובונה. וזה לא קיים ברוב מה שקלטר מתארת. הפגישות שהיא תיעדה עם לקוחותיה לוקות בצורה בוטה בהיעדר יכולת שלה להפריד את עצמה ממטופלותיה וההפך. נכון שלמטופלים יש רצון להיכנס למטפל לנשמה ולהפוך אותו לחלק יותר אינטגרלי מחייהם וכו'. רוב הדילמות שלה במהלך הספר וההתמודדויות שלה הן דברים שפסיכולוגים ופסיכיאטרים עמלו במשך עשורים כדי להסדיר בכללי אתיקה מקצועית בסיסית בעוד בספר נדמה שקלטר ממציאה את הגלגל מחדש רק בגלל שהיא לא יודעת שהוא קיים.

אני בעד גישה שתבוא סוף סוף ותגיד לאנשים "זיהיתם שאתם נותנים לאוכל תפקיד של קביים רגשיים?, סבבה". ואז לא משנה אם עודף המשקל שהם מתלוננים עליו הוא 3 ק"ג או 40 ק"ג או כל מה שבאמצע. צריך להיות בעל ענווה מספקת ולהגיד להם שתוכל לתמוך בהם ככל האפשר במהלך הייעוץ הקשור למשקל אבל שבמקביל לא יחסכו מעצמם, לא יתביישו וילכו לפסיכולוג/ית.

ומהבחינה הזאת הספר של קלטר גרם לי לא פעם לכעס של ממש על המחדלים שלה ועל זה שלא פעם חוסר האונים שלה, וחוסר הידע שלה פגעו במטופלות שלה שהיו מוצאות אולי תמיכה טובה יותר אם היו עושות מהלך מקביל אצל פסיכולוג/ית מן המניין.

מהבחינה הטכנית מצאתי את החלפת הפונטים בספר לא עקבית (כלי שמשמש להפרדה בין דיווחיה כמטפלת לבין דיווחי המטופלות), יש במבוא תחושה שמישהו לא בדק את העימוד כלל וכן לא פעם יש סתם דפים שרובם ריקים ותחושה שהספר ריק. במבוא יש תחושה שהיא תחילה רצתה שהספר ידבר גם אל אנשי מקצוע והיא טורחת לנקוב בשם חוקרים ואף לעיתים לציין שנה בסוגריים אך בזה תם הדימיון לספרות המקצועית כי לפחות בעותק שלי אין רשימה ביבליוגרפית מסודרת בסוף הספר שתאפשר לבדוק אחריה בדיוק מה קראה ועד כמה מסד הנתונים שהיא נשענת עליו מעודכן.

למי שנמאס לו מספרי תפריטים וכו' ורוצה טיפה לקרוא על גישה אחרת שמנסה להכניס גם את הנפש לתהליך – זה יכול להיות מעניין. בעלי, רזה טבעי, רפרף בספר קלות ואמר שקטע מסוים עזר להבין לו עד כמה קשה למי שנעזר באוכל כבקביים רגשיים לעמוד בפני פיתויים שאליו כלל לא מדברים. כך שקניית הספר הזה אולי לא הייתה לחלוטין בזבוז של זמן וכסף.לפחות יצא לי מזה שיחה מעניינת עם בעלי על משקל, אושר ולהיות מרוצה מעצמי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על כמה שוקל האושר- על אוכל, גוף ונפש/איילת קלטר

  1. אטאלנטה הגיב:

    אני מכירה מישהי שכל חייה הייתה אובססיבית לגבי משקל (היה גם פרק של בולמיה, אבל לא חמור – כלומר זה הפסיק ולא הגיע למצבים קיצוניים מזעזעים וכו'). היום היא (לדעתי) רזה מדי, ואני (ועוד מהסובבים אותה) תוהה אם היא שוב תעלה במשקל במשבר הבא (רק עוד סיבוב ברכבת ההרים הזו שקוראים לה "חיים" ). הבחורה המדוברת יקרה מאוד לליבי. האם היית ממליצה על הספר הזה, או שמא יש לו יותר פוטנציאל נזק למישהו מהצד ההוא של המתרס?

  2. alonyska הגיב:

    אני ממליצה על שני ספרים אחרים: "הפחד לתפוס מקום" של פרופ' איתן בכר ו"נשים אוכלות את עצמן" של דנה ולורנס. הספר של דנה ולורנס רחב יותר ונוגע ברוב הקשת של הפרעות האכילה. הספר של בכר לפי מיטב זכרוני עוסק באנורקסיה ומעט בבולימיה.

    את יכולה לקנות לה ספרים אבל זה הסוס והשוקת. גם אני נתתי ספרים לאנשים וכשהיה אנטי- אז היה אנטי והספר שכב אצלם כאבן שאין לה הופכין. מי שלא מסוגל או לא רוצה או לא רואה איך לצאת מהמצב שלו – צריך למצוא את הכוחות לבד. אפשר לעמוד בצד הדרך ולעודד אבל מעבר לכך, ממש להכניס את עצמך למעורבות, זה מתכון בטוח לעוגמת נפש לא מבוטלת. יש אנשים שהתמכרו לאומללות. היא חלק מההגדרה העצמית שלהם. בלי סבל הם לא יודעים לחיות. ואת המסע שלהם אי אפשר לעשות במקומם.

    הספרים יכולים לעזור – אם היא לפחות עם הפנים אל קצה המנהרה, גם אם לא רואים את האור.

    באזורים הקיצוניים של הפרעות אכילה הבעיה היא לא האוכל אלא שנאה עצמית אדירה, ניסיון תת קרקעי למות וחוסר יכולת להתמודד עם הזכות לחיות ולתפוס מקום בעולם. הסכנה האפשרית היא שאחרי קריאת הספרים היא תגיד "קראתי מה שיש לבעלי מקצוע להציע לי ואני מוותרת". עדיף לשכנע אותה ללכת לטיפול וזהו.

סגור לתגובות.