דימיונות סוף העולם – למה בעצם?

סוף העולם היה פעם נחלת הנביאים הזועמים, הכמרים המנצרים ומוכרי המחילות של האפיפיור. מאז "מלחמת העולמות" של ה.ג. וולס הוא נהיה נחלת הסיפורת החילונית, המד"בית בעיקר. הרהור מזדמן על מה יכול לבוא שיגמור אותנו סופית כחברה שאנו מכירים כיום – מגפות, עידן קרח, חייזרים, מטאורים. וולס היה החלוץ והוא גם כנראה עוד היה בשלב הגיגי כי אצלו ההרס מקומי יחסית וקטן והיצורים מושמדים. בלי מסר לכלל האנושות. מעין "אופס, כנראה שיש יצורים בחלל אבל אלוהים יודע לטפל גם בהם". וזהו.

ממשיכי חזונו של וולס פחות מרוצים מהאנושות. מכל מיני סיבות. אולי בגלל שאחרי וולס כבר אין ג'נטלמנים והיו שתי מלחמות עולם. ואם זה בתסריטים או בספרים – הם מכניסים את האג'נדה שלהם כביקורת חברתית נוקבת על מה שקיים כעת וצריך להשתנות אחרת יבולע לנו לא רק כיחידים אלא כמין בשלמותו.

הספר הראשון והדי מפחיד שקראתי שנשא אג'נדה כזאת היה "ככלות העשב". מחלה מכה בכל סוגי העשב בעולם, כל הדגנים. ונוצר רעב כלל עולמי כי כל היבולים נכשלים ואין איך להאכיל חיות משק ומיליארדים פשוט מתים ברעב ובאנרכיה שמתרקמת והולכת – ודי מהר. המסר של הספר הוא כזה שחוזר גם בספרים אחרים מהסוג – העיר היא מקום מסוכן, כר פורה לאלימות ולרעב בטוח. ערש השגשוג והפריחה האנושי הוא מקום קבורתו ורק החזרה אל הטבע, אל איזו חווה ולמידה מאפס איך לחרוש ולזרוע תפוחי אדמה תיתן סיכוי לחיים. כך שאם נלמד משהו מהספר הזה זה לדאוג שיהיה לנו לפחות מישהו אחד שאנו מכירים שיודע לחלוב פרה ולעשות רוטציית יבולים בשדה או שניים. ככה, ליתר ביטחון. והמסר הלא פחות חשוב – הוירוס שהורס את כל היבולים כמובן נוצר כתוצאה מוירוס שעמיד לכל חומרי החיטוי שעימם זיהמנו הכול. כך שזו שיבת החוטאים החוזרים בתשובה אל הטבע.

יצירה אחרת שראיתי לאחרונה היא סדרה בריטית לפי הספר של וינדהם "יומו של השלש רגל" – day of the triffid. מדענים מהנדסים צמח שניתן להפיק ממנו דלק יעיל וזול. אך הצמחים מתגלים כתבוניים, הם מתפשטים לכל העולם, הם אוכלי בשר ויש להם לשון ארוכה שבסופה רעל קטלני שבמזל מעוור ובלי מזל פשוט הורג על המקום. כשמגלים את הטעות הורגים את רובם אבל בעלי עניין עדיין רוצים את הרווח ושומרים כמה מהם. כמה צפוי. ואז מתרחש שילוב מוזר. הטריפידים משתחררים ומתרבים. בלילה אחד יש מטח מטאורים יפייפה על כדור הארץ שאפשר לראות בכל מקום על פני הכדור. הבעיה היא שכל מי שהיה ער וצפה בו – התעוור. האנושות כולה, לבד מכמה ברי מזל שלא צפו – מהלכת עיוורת בכל מקום וגוועת ברעב. בנוסף לכל הצרות מגיעה מגפה שקוטלת במהרה בעיקר את העיוורים אבל גם את מי שנשאר לטפל בהם. וינדהם מנסה לחשוב על איך בונים חברה מחדש, מאפס, כשהיא נהרסת על ידי תופעת טבע מוזרה ובנוסף נאבקת במפלצות תבוניות מעשי ידי אדם להתפאר. הביקורת הסמויה שלו על מעמד האישה בחברה, על החדווה המדעית ליצור בלי לתת דין וחשבון לאף אחד על תוצאות אפשריות ועל נשקים שאיש לא יודע עליהם דבר עומדים בבסיס היצירה החזקה הזאת.

בספר "עיר" של סימאק האנושות נעלמת לחלוטין בגלל התפתחויות חברתיות-כלכליות ובלי שמתרחש משהו שאפשר לכנות כקטסטרופה. הסיפור מסופר על ידי הכלבים שנהיו אדוני העולם לאחר היעלם האדם. עבורם האדם הוא מיתוס. סיפור מסביב למדורה. ספר מדהים ושובה לב והתרגום בהוצאת ינשוף פשוט מעולה. הוא מראה עד כמה המבנה החברתי המוכר לנו כל כך תלוי בהנחות יסוד של הצורך של בני אדם בבני אדם סביבם ומה יקרה אם האדם ייגמל מהצורך באינטראקציה אנושית ישירה.

סרטים שכולנו פחות או יותר מכירים מהעשור או שני העשורים האחרונים באים בעיקר מארה"ב ועסקו או במטאוריט ענק שמאיים על העולם או בפלישה ממאדים או בפלישה של ציבילזציית חייזרים שלמה (היום השלישי), מגפות למיניהן ועוד אסונות טוטאליים. בכל אחד מהם היו פעלולי אימה בשפע שהראו את הרס הערים, את חוסר הידיעה לאן ללכת, את התמוטטות השלטון המרכזי והחוק. גם בסדרה יריחו נמחקת ארה"ב המוכרת וצומחת אנרכיה מפחידה.

הסדרה שאולי הכי השפיעה עליי כילדה-נערה הייתה ה"תלת רגליים". ג'ון כריסטופר יצר חזון שבו הפולשים מנצחים. אף אחד לא הביס אותם ברגע האחרון והם מצליחים לשעבד את האנושות כולה. הסיפור מתרחש מאה שנים אחרי ההפסד. החייזרים שולטים באוכלוסיה על ידי התקן מוחי שהם מצמידים לראש. הוא הופך את האדם לכנוע מולם, עבד מרצון וחסר יכולת יצירתיות. זה לא הופך אותו לנעדר יכולת לאלימות אך היא לא תופנה כלפי ה"אדונים". שני נערים מחליטים לברוח מהבית לפני הטקס שבו יהפכו לצייתנים כמו הוריהם. מי שנותן להם את המוטיבציה הוא נווד מסתורי שטוען שבהרי האלפים חיים עדיין מורדים ואוגרים על החייזרים מידע. הטרילוגיה עוסקת במאבק ובניצחון. הסדרה שהופקה נעצרה בספר השני אבל היא עדיין מהחזקות שנוצרו. כריסטופר מבקר את הטלויזיה בספריו וטוען שתוכנית טלויזיה שמיליונים היו מכורים אליה הייתה הכלי הראשוני שבו השתמשו החייזרים כדי להתחיל בשיעבוד האנושות.

זה היה מין רצף צפייה מוזר שהביא אותי למצוא באותו שבוע כל כך הרבה הפקות מד"ב שעוסקות בפינטוז על סוף העולם. וזה גרם לי לתהות למה בעצם העיסוק הזה? לכל אחד מהכותבים יש ביקורת. כותבי התסריט של היום השלישי בעצם מבקרים את הפיצול העולמי ומראים שאם יהיה איום מספיק, צבאות ערב וישראל יכולים להתאחד למתקפה נגד החייזרים במדבר סיני דווקא. הכותבים של "היום שאחרי מחר" ביקרו במסווה את המדיניות של האמריקאים לגבי ההגירה המקסיקנית בכך שגל הקרח שפוקד את חצי הכדור הצפוני שולח מיליוני אמריקאים אל מקסיקו – שמקבלת אותם, אבל עושה שרירים.

ובתכל'ס – יש כמעט תחושה שהכותבים האלה מאחלים לנו שכבר יקרה משהו שינער אותנו. כאנושות, כבני אדם, כאחראים לכדור הזה. משהו, מישהו, מישהם. רק שנתעורר ולפני שיהיה מאוחר מדי.

אחרי כל המד"ב הזה נזקקתי נואשות לזריקה ויקטוריאנית למהדרין והתאוששתי עם הסדרה "צפון ודרום" לפי הספר של גסקל. כל כך התאהבתי שהוא הבא בתור אחרי שאגמור לקרוא את המלוריאן של אדיגנס.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הגיגים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על דימיונות סוף העולם – למה בעצם?

  1. ווקינג הגיב:

    אגב, וולס כתב את מלחמת העולמות בזמן שהוא התגורר בווקינג, ותחילת העלילה מתרחשת באתרים סביב ווקינג כמו Horsell Common, שם הגיבור רואה את הקפסולה הראשונה.

  2. alonyska הגיב:

    נו, ברור, מרכז היקום או לא מרכז היקום?

    ברוב הספרים או ההפקות ההתרחשות היא לרוב מקומית וקטנה כי אחרת זה באמת יילך לאיבוד לחלוטין. רק שינוי דרסטי במוכר ובשגור יכול לזעזע מספיק כדי להניע אנשים לחשוב.

  3. אטאלנטה הגיב:

    אני לא בטוחה שגם זה באמת יכול להניע אנשים לחשוב 😦 אבל אני מודה על הסופרים שנתנו לי חומר למחשבה כל יום (גם אלה שעשו את זה בלי חזונות אפוקליפטיים… )

  4. alonyska הגיב:

    את צודקת בכך שלא חייבים לזעזע עולמות כדי להביא לנו נקודת מבט חדשה אך לרוב האג'נדות של כותבי אפוקליפסות הן מאוד רחבות, יש להם חזון שלם לחברה חדשה אחרי שעברה הרס כלשהו. וזה רדיקלי. מאוד.

    גם ג'יין אוסטין מביאה אותך לחשוב – על נישואין, על אהבה, על חשיבות הכסף במירוץ אחר הבעל/אישה וכל זה. ובעיקר היא גורמת לחשוב על זה כי למרות כל השנים שעברו – לא כל כך הרבה השתנה.

    כיף לראותך אצלי בתגובות – תודה!

סגור לתגובות.