מפית קשורה בסרט סגול

הגבר שלי חזר כרגע מביקור אצל חברים. פתאום ליד המחשב נוחתת לה מפית נייר דקורטיבית, קשורה בסרט סגול. כזה שבדרך כלל מסלסלים כשעושים קישוט למתנת יום הולדת.

משלוח מנות מאוחר שכזה. לא יכולתי לעמוד בפיתוי הסקרנות. הסרט המלופף בשקדנות נפרם על ידי סיבוב אחר סיבוב. בעדינות פתחתי את העיקול האחרון וצפיתי בתוכן בחיוך. שקדים וכמה אגוזי קשיו וסוכריות שוקולד של קינדר. "לחסל את הכול עכשיו?" תהיתי ביני ובין עצמי. נישנשתי קצת והשארתי בערך חצי. אולי למחר, אולי למחר כך.

ואז התהייה הקטנה – מה עם מה שנשאר? הכרעתי לאחר רגע וקשרתי ברישול את הסרט הסגול. מבטי נחת אז על שולחנו של הגבר שלי בעוד קולות הנשנוש עולים משם בחדווה. וראיתי משהו שאולי ממחיש קצת את ההבדלים בינינו. הוא לא חשב כנראה כלל על הסרט כעל משהו שיש לפרום. הוא פשוט עשה קרע במפית.

האם זו פשטות החשיבה הגברית מול מכשול? קיצור דרך נונשלנטי אל המבוקש שמעולם לא הייתי הוגה לבד? ולמה בעצם לא העלתי על דעתי פתרון שכזה?

אולי כי המפית יפה. לא שאני אעשה בה שימוש אבל בכל זאת. אולי זה שריד לימים הרחוקים ההם, ששמרנו עטיפות של מתנות לשימוש חוזר. אולי גם בגלל שהיה לי ברור, עוד לפני שפתחתי והצצתי בתוכן, שלא הכול יאכל כעת, בשעה כל כך מאוחרת של היום.

הבדלים.

שאולי בזכותם הוא החרב, הוא האלכסנדר שהתיר את הקשר הגורדי בדרך היחידה להתירו.