Wives and Daughters/Elisabeth Gaskel

כל מה שזכרתי זה שאהבתי מאוד את העיבוד לטלויזיה שהבי.בי.סי עשו לספר הזה לפני כמעט עשור. מאז רציתי מאוד לקרוא את הספר. לא פעם עיבוד מוצלח גורם לי להיות סקרנית לגבי המקור. הפעם אני תוהה לא מעט מה עדיף – לראות את הסדרה או לקרוא את הספר.

בספר הדמויות יפות יותר. כלומר – לא בטוחה, לאחר שקראתי את הספר, שאכן הצליחו ללהק נכון את בעלי התפקידים. מצד שני, בספר יש בעיה שהסדרה מצליחה לפי מיטב זכרוני לצלוח יותר טוב מקריאה.

ועל מה הספר? הוא על מולי, בתו של מר גיבסון רופא הכפר בהולינגפורד. היא יתומה מאם וכל עוד היא ילדה קטנה לא מתעוררות בעיות. אביה הוא רק שלה וחייה עוברים על מי מנוחות. עם התבגרותה, מבין אביה שהוא לא יכול לדאוג לה במאה אחוז ושהוא זקוק לעזר כנגדו. בדיוק באותה עת שהוא מבין שעליו להתחתן משדלים הלורד והליידי קומנור את האומנת לשעבר של ילדיהם לרעיון שהגיע הזמן שתינשא.

מולי שבספר יפה הרבה יותר ממה שעשו אותה בסדרה. אמורות להיות לה עיניים אפורות מהממות במיוחד. ועם כל יופיה, במשך כל הספר כמעט יופיה מועם על ידי נוכחותה של בתה של האומנת שהופכת לאחותה החורגת. וגם כאן הליהוק לא מתקרב לתיאורי היופי הכובש המיוחס לסינתיה.

הספר לא קל לקריאה לרגישי לב. גב' גיבסון החדשה היא טיפוס כל כך מרגיז שהתחשק לי לפעמים להטיח את הספר בקיר מרוב שהיא עלתה לי על העצבים. אישה שלא מסוגלת להגיד מה היא רוצה ישירות וממציאה לכן תחבולות ושקרים וחצאי אמיתות ומניפולציות רגשיות כדי להשיג את מה שהיא רוצה. היא כל כך משוכנעת בצדקתה שהיא תרמוס כל רגש, כל דעת נגד ותעשה הכול לשכנע שיום הוא לילה וההפך. היא מקנאה למשל בבתה החורגת ובקשריה עם כמה מהדמויות ולא מהססת לשקר חד משמעית או להכריח אותה לא להיות בבית כשהם צפויים לבקר כדי שמולי לא תוכל להעמיק את הקשר איתם.

מולי היא דמות כל כך מלאכית שקשה לעיתים להכיל את טוב ליבה והקרבותיה. מתחשק לעיתים שהיא תרים קול צעקה על העוול שנגרם לה שוב ושוב – אבל זה לא קורה. היא נושאת לאורך כל הספר באסונות המשתברים לפיתחה וכל תלונתה לעולם היא בכי שהיא מרשה לעצמה – וגם זה לא תמיד – כדי לחוס על רגשות אביה למשל.

זה רומן שממוקם בכפר אנגלי קטן ובו לונדון היא שמועה רחוקה ומרגשת. זהו זמן של שינויים חברתיים שבהם אנשים מתלבשים שלא לפי מעמדם ומנסים להתקדם בחברה "שלא כדרך הטבע" כדברי הליידי קומנור.

גסקל כותבת בכישרון רב, מתארת את הטבע ואת אופי האנשים בחדות עוצרת נשימה. היה לי קשה לעזוב את הספר. ידעתי שגסקל נפטרה לפני שסיימה לכתוב אותו ושאת הסוף כתב העורך של העיתון שבו פורסמו הפרקים לשיעורין לפי רעיונותיה שלא הושמו בכתב אך כן סופרו למשל לבני משפחתה. וזה בעצם החלק המאכזב. זו יצירה לא גמורה במלוא מובן המילה. אם היו משאירים אותה כמו שהיא, ורק מציינים בסוף הפרק האחרון ש"זהו, לצערנו" – היינו מסתפקים בכך בשמחה ומשלימים לבד מהדימיון, כמו שבעצם אנו עושים לא פעם לגבי כל דמות אהובה. אף אחד לא סיפר מה קרה לליזי ומר דארסי שלה אבל השלמנו לבד שהיה להם כיף יחד.

הבעסה כאן היא שהפרק האחרון בספר הוא ספק הספד לגסקל, ספק השוואה מדעית בין ספר זה וכמה ספרים אחרים שלה ובין לבין שזורות אמירות של "טוב נו, בטח ניחשתם שמולי מתחתנת עם X ושאבא שלה יבוא לבקר הרבה". את זה יכלו לחסוך מהקורא ופשוט לשים כמה הערות שוליים וזהו. ניכר שגסקל הייתה אהובה ושמותה היה מכה לאוהביה ומוכיריה אבל הסוף כפי שהוא כמעט העלה עבורי ספק בנכונות של פרסום היצירה הזאת במתכונתה זאת.

ולא רק בגלל הסוף. גסקל כותבת נהדר אבל הדמויות של גב' גיבסון וביתה סינתיה וגם מולי בעצם – מוגזמות וקיצוניות מאוד ואני לא בטוחה שהיא התכוונה להשאירן כך. אולי כן. מחכה לי ספר אחר שלה "צפון ודרום" אבל אני אעשה הפסקה לבינתיים.

לחובבי רומני מלמלה סוחפים – זה ספר מומלץ בכל מקרה. לאחרים אולי כדאי לוותר ומקסימום לראות את הסדרה אם מזדמן ושמים אותה בשידורים חוזרים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.