כשגם להיות עוזרת בית כבר לא רלוונטי

כבר עבר שבוע ואני עדיין מתאוששת מהקטע בלשכת תעסוקה. לשבת מול עוד פקידה, בדיוק כמו ההן בעיר הקודמת ולשמוע שוב שהכשרה מקצועית שנותנים עליה כסף היא משהו שקיים פה באזור רק במפעלים ושהם לוקחים רק צעירים חסרי בגרות ושגם להם יש המתנה ארוכה וחוסר במקומות. כל ההכשרות האחרות עולות כסף שאין לנו. הגרמנית שלי לא טובה מספיק כדי לנסח מכתבים ולעבוד כמזכירה או ע' מזכירה אפילו. באוניברסיטה לוקחים לעבודות העזר רק סטודנטים ולתת שיעורים פרטיים בעברית אני לא יכולה כי הגרמנית שלי השתפרה אבל לא מספיק כדי להסביר דקויות של שפה אחרת למתחילים. מה שעוד יותר מתסכל זה שהאזור הזה אפילו עוד יותר דפוק מהעיר הקודמת כי פה בעבודות הפושטיות עוסקים בעיקר אנשים מהכפרים בסביבה ורובם ככולם דוברים את הדיאלקט המעצבן שממש קשה לי להבין. אפילו בפגישה של שומרי משקל קשה לי להבין מה אנשים משתפים.

ישבתי מולה כמעט חצי שעה ורק אחרי שהיא חיפשה הצעות עבודה עם יושן של שבועיים אחורה היא הוציאה לי שתי הצעות להיות עוזרת בית בהיקף פיצי או נרחב יותר וכשכבר התקשרתי – זה היה לא רלוונטי.

אני רוצה לשמור על השבת. אני מרגישה שאני מאבדת כאן כל כך הרבה מההגדרות שהיו לי פעם – אישיות, לאומיות, שפתיות, מקצועיות – שרוב מה שנותר הוא הדת שלי, החלק המאפיין של יהדותי. ואני ממש לא רוצה לעבוד בשבת. "זה יצמצם מאוד", ההיא אומרת לי. "כי זה אומר שלעבוד כמלצרית, בשטיפת כלים איפהשהוא או במלונאות לא יהיה אפשרי כי הם עובדים במשמרות יום/לילה ובעיקר בסופי שבוע ולא יתאים שלא תהיי זמינה לרוטציה".

גם להתפשר רצח עבור הגרושים שמקבלים כאן עבור העבודות האלה בגלל כל העובדים ממזרח אירופה והלא חוקיים וגם לוותר על השבת מרגיש לי יותר מדי. מצד שני המצב הכלכלי ממש לא מאפשר זחיחות דעת. החסכונות שהיו לי לפני שבאנו לכאן התאיידו ברמות מבהילות ממש. כבר לא ממש רחוק היום שלא יהיה על מה להישען. בעלי הבטיח שהוא יעזור לי למצוא משהו כי לבד אני פשוט לא מסוגלת לנוע אפילו. חרא לי וזיפת לי עם התחושות האלה.

כמה כבר אפשר לנקות את הבית, ללכת לקניות, לגלוש ברשת ולקרוא ספרים? המסגרות היחידות שבהן אני פוגשת אנשים הן שומרי משקל ובית הכנסת. ובשתיהן קשה לי מהמון סיבות.

אני ממציאה את עצמי מחדש ומקווה שאני לא ממציאה בטטת כורסא שתחכה לקצבת הסעד או לקצבת הילדים. בשבוע הבא אני שוב הולכת לייעוץ בלשכה. היו לה עוד עצות שבדקתי ולא יצא מהן כלום או שפשוט ויתרתי על זה כי ייעצו לי לא לטרוח ואלו אנשים עם ניסיון שאני סומכת עליו.

מגוחך לא? שבסך הכול הסופי הכי משתלם לנו כלכלית שאני אשב בבית כי כל פעולה אחרת תסתכם במעט מאוד הכנסה שתיבלע בהוצאות נסיעה.

אני משתנה לכיוון שאיני בטוחה שהוא הנכון לי. אני כל כך נהנית ללכת לבית כנסת, אני מזמזמת את התפילות, פתאום לא מוזר לי ללכת עם כיסוי ראש וחצאית לשם ומשהו בי נלחץ לאללה. האם בביקור הבא בארץ אני כבר אראה כמו מישהי מבני ברק? האם צחוק הגורל הוא שהעוגן שייתן לי כאן שפיות יהיה זה שירחיק ממני אנשים כשאבוא לבקר בארץ? האם אנשים יצליחו לראות מעבר לבגדים שאני עדיין אותה אישה? האם אני אהיה אותה אישה?

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים בגרמניה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על כשגם להיות עוזרת בית כבר לא רלוונטי

  1. סיגלית הגיב:

    למה לא תנסי לחשוב על עבודה מהבית? אולי משהו דרך האינטרנט? מתקשה לחשוב על משהו ספציפי כרגע, בעיקר כי לא יודעת מה מתאים לאזור ההוא, אבל אני אנסה להתמקד יותר ואולי להעלות הצעות.

  2. alonyska הגיב:

    דברים שקשורים בארץ מסובכים מאוד מבחינת מיסוי ולאחר שבדקתי את האופציה ויתרתי עליה.

    תודה על המאמצים! אשמח לשמוע אם יהיה רעיון למשהו.

  3. יעל הגיב:

    את יודעת הרי שכשמלמדים כאן גרמנית, מלמדים ב-גרמנית.
    בישראל מלמדים באולפן בעברית בלבד!!!
    למה הגרמנית שלך צריכה להיות מושלמת בשביל ללמד עברית?
    כ"כ הרבה אנשים מלמדים את שפתם בלי לדעת בכלל את השפה המדוברת של תלמידיהם!
    אני מלמדת את הילדים של הקהילה היהודית עברית, ומשתמשת בגרמנית הקלוקלת שלי. עוד לא הגעתי לדקויות, אבל בשביל ללמד בסיס זה יותר ממספיק! יש לך את בעלך שיוכל לעזור לך לתרגם דברים מסויימים לגרמנית במערכי השיעור, וחוצמיזה – זה לא צריך להיות לך למכשול.
    אני מבינה שאין אפשרות שתעשי עוד כמה קורסים בשפה? כדי לשפר אותה?

  4. היה קשה לקרוא, אז נצמדתי למשפט המחץ, שעם כל הכאב כתבת אותו מבריק ומצחיק:
    "אני ממציאה את עצמי מחדש ומקווה שאני לא ממציאה בטטת כורסא שתחכה לקצבת הסעד או לקצבת הילדים".
    תבדקי את עצמך, אם אין אצל איזה חלק שלא רוצה לצאת שוב אל העולם, מתחבר לי לפוסט הקודם.
    זה מבלי להוריד מהקושי האמיתי שקיים.
    ובעניין המראה הדוסי – תעשי בדיוק מה שטוב לך, ומרגיש לך נכון.

  5. אישתאר הגיב:

    אלוניס, אם אני זוכרת נכון האנגלית שלך טובה , לא?

    הגירה היא שינוי משמשעותי שבאמת מאפשר למצוא את עצמינו מחדש. לאו דווקא דרך זהות דתית או לאומית – אלה לא אמורים ללכת לאיבוד אם זה ב א מ ת מי שאנחנו , אלא דרך יצירתיות מחודשת, שפות אחרות, תרבות חדשה..הרבה צדיים שלא היו בשימוש קודם יכולים לצאת.

    אם האנגלית שלך טובה – ואני זוכרת שהיא כאן, למה לא ללכת על משרות באנגלית? שירותי לקוחות באנגלית? הוראת אנגלית? פקידות באנגלית? מענה לטלפונים באנגלית? עבודות בתחום המלונאות באנגלית? יש הרבה יותר היצע מאשר בעברית ובכלל- כעצמאית כאן תוכלי להחליט מעצמך איזה סוג של שירותים את רוצה לתת …..

  6. alonyska הגיב:

    אני באמת בתוך הקונכיה ולא ממש קל לי לצאת ממנה. אולי זה האפור, אולי סתם חוסר שקט. עייפות. מתחברת לשפעת מרגיזה ולנפילות מהאופניים שדי השביתו אותי.

    השבוע בלשכת התעסוקה הייתה פקידה אחרת שאמרה לי דוגרי "לכי לחברות כוח אדם, אצלנו אין מה להציע לך ואצלם יש את רוב הדברים שמתאימים לעובדים בלי הכשרות מקצועיות". אולי להם יהיו הצעות שקשורות לידיעת אנגלית. בהיידלברג יש מחנה צבאי אמריקאי ולא חסרים כאן דוברי אנגלית שמחפשים עבודה והם כבר מזמן לא מפרסמים דרך לשכת התעסוקה אלא פתחו לעצמם לשכה נפרדת של הצבא האמריקאי.

    כתבתן מכל הלב עצות וממש תודה לכולן.

סגור לתגובות.