עם מי אני באמת נפגשת בפנים?

בתוך המסע הזה של להתחבר אל עצמי, אל הגוף שלי, להכיר מחדש תחושות, לדעת מתי אני שבעה ומתי לא ולהבדיל בין אלה לבין מצבי שיעמום, לחץ או צורך בפיצוי על בעסה – יש ים תובנות. ותהיות.

למה אני באמת מתחברת שם בפנים? לילדה שהייתי? מנערת אבק מזכרונות כואבים או שמחים? לא פעם זה מרגיש שאני מתחברת למקום מאוד שחור, ריכוז של כל ההתאפסות, תחושות החידלון, הכעס על עצמי ועל העולם. והמקום השחור הזה – יכול להרוג אותי. הוא פוצע אותי לאחרונה כמעט כל יום. כי אני מורדת במרות שלו. אני מנסה להוריד מעצמי עוד תווית שנשאתי על עצמי מאז הילדות כמו שהורדתי מעליי את התווית של פדלאה ואמרתי לעצמי שאני בעצם "מיטיבת לכת".

מאז אוגוסט האחרון הבטחתי לבעלי שגמרתי עם הדחיות ואני אלמד לרכב על אופניים. שנתיים משכתי אותו ולא באמת יזמתי. חשבתי שאני כנה עם עצמי ומתעקשת על זה שלא בא לי ללמוד לרכב כי נוח לי וזו אג'נדה שלו ואני לא חייבת להיכנע לתכתיבים ממנו אם הם לא נוחים לי. הוא התעקש מאוד כי זה באמת משבש לנו הרבה מבחינת גמישות וגם מטיל עליו הרבה מטלות בבית שכרוכות בנסיעות שמסובך לעשות עם תחבורה ציבורית או ברגל – וזה באמת לא פייר. המעבר להיידלברג יצר מצב שבו עשינו משא ומתן מחודש על מי עושה מה בבית וגם נושא האופניים צץ ועלה.

לקחתי את זה ברצינות, עשיתי כמה שיעורי רכיבה באוקטובר בארץ כדי להכניס תמונה חיובית לראש שבה אני רוכבת והכול בסדר. התכנון היה להתאמן עם הגבר שלי כשאחזור אבל זה לא יצא. הוא קצת חשש כי בפעמים הקודמות שהוא ניסה זה היה קצת אינטנסיבי מדי כי הוא מאוד רוצה שזה כבר יקרה ואני צריכה מרווח נשימה. לפני כמה שבועות הוא הציע שנתחיל. למרות שחורף וקר. בימי שלג או גשם לא יצאנו אבל בשאר הזמן – ניסינו כל יום.

אני מתמודדת עם המון פחדים בכל הקשור לאופניים. פחד למות על הכביש, פחד להיפצע, פחד בעצם להתחבר למקום השחור הזה שבפנים. אני נופלת המון, מה שטבעי אבל זה באמת לא נוח לחטוף מכות חזקות בידיים שבולמות נפילות ולהיות מעוטרת בים כתמים כחולים בכל מקום ברגליים. אני רוכבת ובוכה, נושמת ברבע היסטריה. אבל ממשיכה.

בדיוק יום אחרי היום הולדת גנבו לנו את הגלגל הקדמי מהאופניים וזה יצר לנו פלונטר כספי שלא תיכננו עליו כי רצינו לקנות לי אופניים ופתאום צריך להתארגן על שני זוגות. "מאיפה אני אקריץ 700 אירו במכה?!". ממש בכיתי מרוב לחץ בחנות האופניים כי זה המון כסף שאין דרך להשיג בלי לשבור תוכנית חיסכון. והמעיין הזה התדלדל מאוד בשנתיים וקצת שאנחנו פה. נראה היה לי בזבוז מטורף לקנות לעצמי זוג אופניים כשאני עוד בכלל לומדת ולא יודעת אם זה משהו שאני מוכנה להתחייב לעשות ולהוציא על זה ים כסף לא בא לי.

הגיגים באחת הקומונות שאני חברה בהן בתפוז הביאו לי פלאשבק חזק לילדות. לאופניים שקנו לאחי כשהוא היה קטן. ונזכרתי שהוא הרשה לי קצת לרכב אבל כבר הייתי בת 12 והרגשתי נבוכה עד מוות לרכב עם גלגלי עזר. ופתאום הבנתי שכל כך הקרבתי את כל משאלותיי שלא נעצרתי אז אפילו לנסח אותן. הן היו מאיימות מדי לשלוות נפשי. רציתי כל כך שיאהבו אותי שפחדתי פחד מוות מהרצונות האלה. מחקתי אותם ביסודיות. אני רוצה את מה שהם רוצים. זה היה הכי פחות מאיים. מעולם לא אמרתי להורים שלי שאני רוצה אופניים. זה היה יקר, מותרות ואני כבר קלטתי מהם שאנחנו הילדים "עולים להם הרבה כסף" (אמירה מרושעת מאין כמוה להגיד לילד). והנה אני עומדת בחנות אופניים ואמורה לפרגן לעצמי זוג. לא הייתי מסוגלת. בקושי אזרתי כוחות להגיד לבעלי שנחזור להתאמן.

ביום חמישי שעבר היה יום אימונים קשה נפשית אבל מאוד מוצלח לפי דעתו של הגבר המפרגן שלי. "זה ניצחון" הוא התעקש ואני נותרתי די לא משוכנעת. ביום שישי נפלתי ונחבלתי כל כך הרבה שהוא אמר שנפסיק לדווש ונתאמן על הבלימות. בשבת אנחנו עושים הפסקה ואתמול – שוב התאמנו. הוא מחזיק ואני רוכבת. והוא כבר לא פעם עוזב ורץ לצידי ואני מדוושת, דומעת ומחזיקה מעמד ומנסה לא להתנגש בכלום. היסטריה אדירה. מנסה לנשום, לאחוז פחות חזק בידיות הכידון. לפעמים הולך. לפעמים בקטעים הכי ביזריים – ממש לא. למשל רק רציתי לעלות על האופניים, רגל שמאל החליקה מהפדל ובלמתי את עצמי עם יד שמאל שכאבה לי בטירוף כל היום. היום זה טיפה יותר טוב. ומזל כי גם ביד ימין יש לי כאבים כבר כמה ימים בשורש כף היד שבאים והולכים. המצחיק הוא שכנראה הספורט עצמו משחרר אנדורפינים או משהו כי אחרי אימון אין לי שום כאבים – הם חוזרים אחר כך.

אני מקלידה בשלבים, עושה הפסקות, כותבת הרבה פחות ברשת בימים האחרונים ואפילו קשה לי לקרוא ספרים כי כבד לי ומכאיב להחזיק אותם. מזל שיש אוצרות ביו-טיוב כמו הצדיק שהעלה את הסדרה Cranford לפי ספריה של גסקל. הפקה נפלאה של הבי.בי.סי מהשנה שעברה שהחזיקה אותי ערה אתמול עד אחרי חצות.

הגיע הזמן לשנות. אני לא רוצה יותר לחיות בפחד. מיליוני אנשים בעולם נוסעים באופניים, למה שאני לא אוכל? ביום חמישי אמרתי לבעלי שפשוט אמרתי לעצמי "נו, אז אני אמות" והתחלתי לדווש. איך אמר פול ב"חולית"? אפשר לנצח את הפחד רק כשמכירים בו ונותנים לו לשטוף אותנו ולזרום הלאה והרחק מאיתנו. הוא רק לא אמר כמה זה כואב תוך כדי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים בגרמניה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על עם מי אני באמת נפגשת בפנים?

  1. יעל הגיב:

    רשומה נפלאה 🙂
    אני מרגישה כך כל פעם שאנחנו עושים סקי…
    כל פעם חבּוּרה חדשה,
    כל פעם דמעות שמציפות את גרוני.
    אבל לא יודעת למה- בסופו של דבר אני תמיד רוצה לעשות את זה שוב…

  2. קראתי את מה שכתבת בתחושות מעורבות. מצד אחד זה נכון וחושב להתמודד עם הפחדים שלנו, לעמוד מולם, להתחכך בהם, לשרוד אותם. מצד שני, זה נשמע כמו תהליך מאוד אכזרי שאת עוברת. כל הנפילות והמכות האלה. מענין שיש לי חברה שיש לה בדיוק אותו סיפור וגם היא חיה באירופה ואופניים זה כלי רכב מרכזי שם. אבל היא פשוט החליטה שהיא לא נוסעת באופניים וזהו, למרות שזה מעמסה על האיש לה גם. איך הנסיעה על האופניים מתחברת למקום השחור? זאת לדעתי הנקודה המרכזית להתמודד איתה ואולי לפני שאת חוטפת בפיזי, תעשי עוד עבודה מנטאלית.

  3. alonyska הגיב:

    היי יעל ותודה על התגובה. מה שבטוח זה שאסור לנו להשוות את עצמנו לילדים כשהם לומדים. יש הרבה דברים שהרבה יותר קל ללמוד כילד ולא כמבוגר.

    אתון יקרה – המקום השחור מתחיל הכי לפעול כשאני מאיצה. כשפתאום מתחיל להרגיש מסובך לעצור באופן פשוט. התחושה די דומה לרגע של איבוד שליטה על מה שקורה וצורך לזרום ולא לפחד. כי דווקא תגובה שמכירה בפחד ומנסה לסיים את התאוצה היא זאת שמביאה אותי שוב ושוב ליפול. זה או מצב שבו אני רואה אנשים ולו במרחק של כמה מטרים ממני. בראש אני כבר התנגשתי בהם.

    אני נלחמת בנטייה שלי לתסריטי אימה, באמונה מסוימת שקיימת שם שלהאיץ זה לא טוב ולהתקדם זה מסוכן.

    יש שיפורים. אתמול למשל בלמתי המון ובעלי הרים גבה אבל אמרתי לו שזה עדיף על עוד נפילה ועוד נפילה. אני מתחילה להכיר את סימני הלחץ, הפחד, המצוקה, מה בא לפני וכו'.

    כבר עמדתי מול הבחירה הזאת בעבר וחייתי לפיה – הבחירה להאמין שמסוכן לי ועדיף להימנע. וזה שלל ממני המון הנאות, חופש, חוויות ומגע עם בני גילי. פחדתי לטפס על כל מיני מתקנים כי זכרתי נפילה שבה שברתי את היד. וכל הילדות שלי ישבתי בצד וגם הלאה – לא זזתי, לא יזמתי. ומזה אני רוצה לצאת. מרגיש לי חשוב איכשהו. כי זה משפיע למשל השפעה ישירה על רמת הכושר שלי ועל הבריאות שלי. החששות שלי מתנועה, תזוזה, טיולים בטבע ובעצם כל יציאה מהבית חייבים לעבור שינוי. כי רק לשנות אכילה קשה ואני מאוד רוצה להפוך את הפעילות הגופנית לחלק קבוע מחיי.

    היו פעמים בעבר שגם כשיצאתי בסך הכול להליכה בערב עם הווקמן חוויתי נפילות כואבות מאוד, עיקומי קרסול, ברכיים נפוחות וכחולות וכאבים ביד שבה נעזרתי כדי לבלום את הנפילה. אם הייתי מקשיבה לפחד הייתי מפסיקה לצאת מהבית כי גם ההליכות והתזוזה הפשוטה הזאת מביאים למכות וחבלות וכאב. וכך היו תקופות של התאוששות ואז הייתי חוזרת לזה. כי במקום מסוים הליכה היא דבר בסיסי מדי ובתכל'ס מה נשאר חוץ מזה – לעבור כבר עכשיו לכיסא גלגלים?

    החלק בי שמפחד לא יכול להמשיך לנהל לי את החיים. הוא יכול לתת עצות אבל לי יש תמיד את החופש להחליט מה לעשות עם המידע הזה. ועל החופש הזה אני עובדת.

  4. נתחיל מזה שכל הכבוד לך שאת בוחרת להתמודד ולא נכנעת. מצוין שאת מזהה את הפחדים ומצוין אפילו יותר שאת יודעת את המחיר הכבד שאת משלמת – כי זה אומר שמשהו בך כבר מבין שהפחד לא ממש מחובר למציאות. השאלה שאני שואלת את עצמי ואותך – היא: האם לחזור למקום המפחיד ( אופניים במקרה שלך ) ולעבור דרכו שוב ושוב עד שחוצים את הפחד – האם זאת הדרך? ברור שלחזור למקום המפחיד, אומר שאת מוכנה להתמודד עם הפחד, מוכנה לפגוש אותו – וזה כבר המון.
    אני מנסה להבין איך אפשר לפרק פחדים.
    חלק מהפחדים, בעיקר אלו שאנחנו עוסקות בהן כאן, הם מאוד ראשוניים. משהו שהוטבע בנסיבות מוקדמות. איך משחררים את המקומות האלה?
    מאוד יתכן שאת צודקת. לעבור דרך זה שוב ושוב עד שמשהו נרגע, מבין אחרת באינטואימציה.
    אני חושבת שזה שאת בולמת הרבה זה טוב. זה מעניק לך תחושת שליטה. הוודאות שמתי שאת רוצה את יכולה לבלום. יש מצב שבעלך לא יהיה שם כשאת עולה על האופניים? אני שואלת כי אולי קל יהיה יותר אם תעשי את זה לגמרי בקצב שלך. תבלמי מאה פעם עד שתרגישי שאת מוכנה לשחרר עוד קצת. עד שתפנימי את זה שאת יכולה לבלום. פשוט תתאמני על לבלום. משהו שיגרום לך להפנים שיש לך שליטה. שאופניים זה לא מצב חסר שליטה. וגם אולי כדאי להתאמן בהתחלה בשטחים שאין בהם בני אדם? זאת אומרת להתמודד פחד פחד. חוסר שליטה, עצירה והתקדמות ואחר כך סיפורי ההתנגשות.
    לאורך כל הדרך תזכרי שאלוהים (הבריאה, היקום, מה שמתאים לך) אוהב אותך ושאם באמת תרצי עזרה בעניין תקבלי. זה מה שיפה כשאנחנו באמת רוצים שינוי ובאמת מוכנים לעשות לקראתו ולהתמודד, אנחנו מקבלים עזרה. לא תמיד בזמן שאנחנו חושבים שהוא נכון, אבל בזמן מדויק.

  5. alonyska הגיב:

    אני לא מצליחה להתחיל לדווש לבד. כלומר יש את הקטע ההתחלתי הזה של לשים רגל על הפדל הנמוך מבין השניים, לתת דחיפה עם הרגל השנייה, להתיישב ולהתחיל לפדל. הלהתחיל הזה לא מצליח לי – אני לא נותנת מספיק פוש ראשוני או נלחצת בשלב של למצוא את הפדל השני הגבוה יותר ואז נופלת הצידה ובלי שהוא מחזיק אותי אין מה לדבר בכלל על להתחיל לנסוע. על השלבים האלה אנחנו עוד עובדים. זה משתפר אבל לאט.

    ועניין ה"בלי אנשים" הוא לא כל כך פשוט בעיר הזאת. זאת עיר קטנה, עם רחובות צרים וכבישים עוד יותר צרים ומהר מאוד מתחילים הרים. אין כאן פארקים גדולים ואיפה שכן יש מקומות טבע מסודרים לרכיבה על אופניים יש גם תנועה די ערה של רוכבים. ובעיקרון הגבר שלי חושב שעדיף שאני אתרגל לנווט ולקחת בחשבון בראייה גם את המצבים הצרים כי את זה אני אפגוש הכי הרבה.

    החשוב לי זה שהוא הבין שאני זקוקה לזמן. שזה לא יהיה מהרגע להרגע.

    תודה על סיעור המוחות!

  6. בבקשה 🙂
    בסדר מצבים צרים, אבל טורקי טורקי. קודם שנעלה על האופניים, אחר כך ניסע , נתפוס ביטחון בקטע של השליטה ואז נדאג למקומות צרים.
    זה כמו שבללמוד שפה – אז מהתחלה ללכת לקרוא ספר כשבקושי יודעים דקדוק ומילים בסיסיות – כי בשלב מסוים נצטרך להתמודד עם זה… יש שלבים. אין איזו חצר פנימית של בית? וגם אולי למבוגרים יש אופניים עם גלגלי עזר?
    טוב, בכל מקרה בהצלחה. הרבה סבלנות ובעיקר אמפטיה לעצמך.

  7. היי אלוניס הגיב:

    אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל יש לי תופעה מאוד דומה לשלך וזאת למרות שבילדותי רכשתי אופניים ונהניתי מהם מאוד- אולם מעולם לא הצלחתי לשלוט בתהליך הבלימה וזו הייתה תקופה בחיי בה נחתת לתוך תעלות, שיחים, מדשאות והרבה מאוד מכות וחבורות כחולות .

    כילדה זה היה לי בסדר, היום זה לא.

    אני כמוך- לא יכולה להיות במצבים של מהירות שאין לי שליטה עליה . זה מכניס אותי מיידית להיסטריה ואני נלחצת והופכת מסוכנת . זו הסיבה שהפסקתי לנהוג, אני לא נוהגת משום שכמעט הרגתי את עצמי ועוד יותר גרוע- אחרים. קיבלתי את זה שיש לי את הבעיה הזו שלאחרים אולי אין ושבאמת נסיעה מהירה כזו או אחרת או בכלל התנתקות מקרקע גורמת לי סחרחורת וחוסר יכולת לפעול בהיגיון ושיקול דעת.

    אני בחרתי אחרת ממך ואני חיה בלי מכונית, בלי אופניים ובלי לקחת את הסיכון הנוסף הזה.

    כל הכבוד לך שאת מתמודת ועוברת דרך הפחד הזה- אני דוגמה לאדם שהחליט להימנע מזה. זה אומר שאני תמיד חייבת לגור לא רחוק מתחבורה ציבורית או מה לעשות- פשוט ללכת ברגל.

    גם בעיירה שלי אין שום תחבורה למעט אופניים ואני נאלצת לחתת רגליים (ושמחה על כך..) אבל מודעת לכך שיש מקומות בעיירה שאני לא מגיעה אליהם כי זה רחוק מידי.

    אני קיבלתי את הויתור ואת המחיר ואני באמת מעריכה את העובדה שאת לא מקבלת.

    יישר כוח!!

  8. alonyska הגיב:

    אתון – את הטורקי טורקי, חצרות שקטות וכו' ניסינו לפני שנתיים ולא הלך. כלומר אני רשמתי לעצמי תווית שאני לא מצליחה בכלל לעלות על האופניים ואין מצב שזה יילך. בגלל זה שינינו גישה: לתמוך בי כדי שאפתח את הכושר לרכיבה ואצור לעצמי מעין מסד נתונים שאומר "ברגע שאני מתחילה – זה זורם" ועל הביטחון הזה לבנות את כל הטריקים של איך מתחילים את השוונג וכל זה.

    הגענו כבר לשלב שאני רוכבת כמה דקות בלי שהוא בכלל מחזיק לי את האופניים וגם בולמת יפה. הבעיות מתחילות באמת כשאני מאיצה. ועל זה אני אעבוד הלאה.

    ותודה למגיבה החדשה על הפרגון ועל השיתוף. יש קטעים מעצבנים בתחבורה הציבורית כאן כי לפעמים בלילה אין תחבורה סדירה או שכל מיני קווים בכלל לא פועלים. קרה פעם שבעלי הגיע לחברים תוך 10 דקות ולי לקח שעה כי פיספסתי חשמלית והבאה הייתה לא רק חצי שעה אחר כך אלא גם מאספת שעצרה כל שנייה. וללכת ברגל היה לוקח לא פחות זמן ובחלק מהדרך היה חשוך ולא מוכר ולא רציתי. מאז די השתכנעתי לפחות לתת לזה באמת צ'אנס.

    אין ספק שמה שאת מתארת זה אחרי לתת לזה צ'אנס. אין טעם להרוג את עצמך חלילה או להיכנס לכאלה מצבים מסוכנים. אני מאוד מקווה שמשבר ההאצה שאיתרתי הוא זמני ושזה יעבור לי עם האימונים.

  9. אישתאר הגיב:

    אלוניס, המגיבה הקודמת היא אני , לא יודעת למה שמי לא נרשם..סורי. 😯

  10. alonyska הגיב:

    היי אישתארי, וואלה לא ידעתי על הקטע הזה שלך עם תאוצה. מרתק – לא? אולי בגלל זה את בולמת לפעמים את הפרסומים בבלוג שלך? כי זה מרגיש מואץ מדי? אני מנסה להבין את קשרי הקשרים בתוכי בכל מה שקשור לתחושות האלה. כי גם לי זה קורה. ולכן אני רוצה לשנות. כי מרגיש לי שנחוץ שינוי.

  11. לימור הגיב:

    לפעמים דווקא התמודדות פיזית- עוזרת להתמודד נפשית, במיוחד עם מדובר ב"מקום שחור"- לדעתי, בכל אחד מצוי המקום הזה, למי הוא יותר מכאיב ולמי פחות, מקום שאולי צריך להפסיק לנסות למרוד בו- מקום שאולי הגיע הזמן לגלות חמלה, לחבק, לאהוב, להשלים…ואז להתמודד איתו…

  12. alonyska הגיב:

    תודה לימור. הפציעות השביתו אותי לכמה שבועות וכעת יורד גשם כמעט כל יום ובעלי בבחינות סמסטר כך שממש יצאה הפסקה אבל בקרוב נחזור לעוד סיבוב אימונים.

סגור לתגובות.