שקיעה במוסקבה/יאיר לפיד

הוצאת קשת, 2007, 284 עמודים

לא הייתי מוכנה לספר הזה. לפיד, סופר שבעיני רבים הוא מעין ישראליות מזוקקת בשיאה, נסע למוסקבה, עשה תחקיר במשך 6 שנים (כנראה זה לקח כל כך הרבה זמן כי זה היה יומיים פה יומיים שם עבור אדם עסוק כמוהו) ויצר משהו כל כך אחיד, מהוקצע ומשכנע באוטנטיות שלו שתהיתי לא מעט לגבי התחקיר הזה. כי זה באמת הישג. גם רון מיברג אמר ובצדק שהרי ברור שלפיד בשש השנים האלה היה אולי בקושי שבוע-שבועיים רצופים שם לפרקים. תהיתי לא מעט מה הביא אדם מהרקע של לפיד לכתוב ספר כזה. או להקדיש זמן כה רב ובכזאת חשאיות מוצלחת לתחקיר כל כך מתמשך.

כי למה שספר מתח שמתרחש כולו ברוסיה יעניין ישראלים? זה הרי לא יצירה של מיכאל אקונין (שלפיד עושה לו מחווה יפה ומשועשעת בספר). ובכל זאת אחרי שקראתי את הספר הזה הבנתי למה רק ישראלי יכול היה לכתוב אותו. למה ברור מאליו שהספר הזה כבר מזמן התבקש. ולמה הוא אפילו חשוב. חשוב כי הרוסים נותרו עבורי זרים עד עכשיו. ואחרי הספר הזה הם זרים קצת פחות. מובנים יותר.

זכרין הוא חוקר משטרתי באימפריה שכבר אינה אימפריה וגם לא יודעת אם להתרפק על העבר או לא. הוא יהודי שאינו רוצה דבר וחצי דבר עם מורשתו ולא יכול לא להיות יהודי כי הגויים שסביבו יעשו מיהדותו את כל מה שנחוץ – לאורך כל הספר. זכרין חוקר את עקבותיו של רוצח שדומה לו כל כך עד שהוא תוהה איך זה ייתכן. הוא הולך שבי אחרי עצמו וזכרונותיו ובה בעת מנסה להשתחרר ממועקות העבר על ידי שקיעה בעבר של הרוצח. אך הבריחה לא מצליחה וככל שהוא חוקר יותר את האחר – הוא מגלה את נפשו שלו – מדממת, חבולה, מחכה למחילה, לגאולה.

הספר הזה "נותן גז" בסוף שלו, עד כמעט תחושת אגרוף בבטן. הקצב הכללי שלו לעיתים סוחף, לעיתים מבלבל בשל שפעת שמות רחובות ואנשים שהכרנו דומים להם למשל בשפעת השיממון של "החטא ועונשו" כשהיינו חייבים לקרוא קלסיקות לבגרות. וגם עם התחושות האלה של יוצאי מערכת החינוך הישראלית לפיד מתמודד מאוד יפה. כמעט הרגשתי פיוס מול הסצנה הרוסית שהוצגה בפניי. אני עוד לא מוכנה לקרוא את מלחמה ושלום אבל כבר לא אגיד "לא" חד משמעי.

יש גם דברים שהרגיזו אותי בספר הזה. העיקרי שבהם הוא היחס לדמויות הנשיות שבו. האימהות מסרסות, הנשים האחרות הן מופקרות/זונות או נשים עובדות שמוכנות למצוץ לכל בוס. לא מצאתי ולו דמות נשית אחת שאפשר להזדהות איתה. לא יודעת להסביר אבל זה הרגיש בסופו של דבר האלמנט הכי ישראלי בספר הזה. יש משהו מאוד מתנשא כלפי נשים בטקסט הזה. רגש של כמעט התחשבנות עם המין הנשי כולו עד לירידה לקלישאות של "או אימא או זונה" – משהו שהוא בעצם נוצרי כמעט ברוחו.

יש שיאהבו, יש שלא. אם צלחתם בשלום ספר של קובן אין סיבה לא לתת צ'אנס גם לספר הזה למרות מגרעותיו. אני אהבתי ונראה לי שכל מי שאוהב ספרי מתח ומסוגל להחזיק מעמד מול הסצינה הכל כך רוסית בטעמיה, ריחותיה וכינוייה – ישבה בקסמיה של היצירה הזאת. אני מתיחסת אליה כאל יצירה ישראלית. איני משווה את לפיד למרטין קרוז סמית' כפי שעושה מיברג אלא למשל השוויתי אותו בעיני רוחי לרומן מתח ישראלי אחר שקראתי לאחרונה – "משוואה עם נעלם" של אדלמן. לפיד מוותר על סצנות סקס מעושות והאלימות אצלו באמת משרתת את מטרת התקדמות הסיפור. בספר של אדלמן הרגשתי כל הזמן שהוא מנסה כל כך לזעזע ולשכנע שהוא פשוט עובר כל גבול ובעצם מרוב הגזמה הוא איבד כל אמינות. לפיד לא נופל בפח הזה אולי בגלל שהוא השכיל להתרחק מאבן גבירול פינת אנא עארף ושם הכול במוסקבה.

לשיקולכם, בתכל'ס. לעומת ספרים אחרים שקניתי לאחרונה – לא צר לי על הקנייה הזאת אבל אולי שווה פשוט לקחת אותו מהספריה, לכל מקרה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.