הארי פוטר השביעי מאחורינו

סיימתי את "משוואה עם נעלם" ממש מהר ואת "משאלה אחת ימינה" גם כן והספקתי לראות את הדי.וי.די של "ללכת על המים". כשהייתי בסביבות עמוד 250 בספר של אשכול נבו בעלי אמר לי שבעצם סיים את הארי פוטר יומיים קודם. אבל לא ויתרתי וגמרתי לקרוא ונהניתי. הספר של נבו נהדר.

יצא לי יום הולדת קרבי. רבע מסע כומתה. חברים שתיכננו לטייל איתם בשטוטגרט ביטלו ברגע האחרון ובתכל'ס זה לא מפתיע כשזה חורף ויש להם שני ילדים קטנים. היה מפתיע אם הכול היה מתקיים כמתוכנן. אז תוכנית ב' נרקמה לה בצהרי יום שני. "אולי נעשה טיול בחלק של ההר שעוד לא טיילנו בו ואז נגיע למסעדה ונרביץ ארוחה", אמרתי לו ולא ידעתי למה בכלל אני מכניסה את עצמי. כי הוא לקח אותי ממש ברצינות. חשבתי טיולצ'יק, שעה נלך בין עצים יפים ושבילי יער ואז נרד פה לעיר העתיקה ונאכל משהו חביב ועתיר. הוא הציע שנעלה עם אוטובוס לפסגה של הר אחר לא רחוק מהבית ונרד בעצם לעיירה שכנה ושם נאכל. "יאללה", אמרתי לו, "בכיף".

החגיגות התחילו בכלל ביום שני בחצות כשהלכנו לראות את הזיקוקים לכבוד השנה החדשה. היה מרהיב. למחרת קמנו מאוחר. אכלנו משהו קליל, פתחתי את מתנת היום הולדת שלי ויצאנו לדרך.

האוטובוס טיפס אל פסגת ההר. בשלב מסוים נכנסנו לסוג של ערפל שלא היה מוכר לי. "אנחנו בתוך הענן" אמר לי הגבר הרומנטי שלי. הכול מושלג, שלג אבקתי ולא רטוב. העצים מיסטיים כמעט. היער נראה אחרת לגמרי וקצת קדימה נעלם לתוך עצמו, אל תוך הענן. ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת. בניתי על זה שירידה זה תמיד יותר קל, גם אם יש קצת שלג. כלומר, חשבתי שזה יהיה קצת שלג. היה לא מעט. אחרי שעה הרגליים שהיו תפוסות קצת עוד מהטיול עם החברים בשבת התחילו למחות ביתר מרץ. וכשגילינו אחרי עוד שלושת רבעי שעה שבעצם הלכנו קצת במעגלים כבר התחלתי לחוש לא הכי משוכנעת שהגבר שלי יודע בדיוק לאן הוא מוביל אותנו. והיה קשה להאשים אותו. את ההרצ'יק השני כבר הכרנו. את זה – לא ממש. שמות השבילים וייעדיהם לא אמרו לי או לו כלום והיה קשה להבין איפה אנחנו ביחס למפה. אני התעקשתי שכל מסלול שבו אנו עולים לא יכול להיות נכון כי כל הרעיון היה לרדת מהפסגה ולהגיע אל העיירה. הוא דווקא אמר שצריך לעלות כדי לרדת וחשתי שחשוב לו שאסמוך עליו. אז היו פשרות. חלק מהשבילים הלכנו לפי מה שהוא הציע וחלק לפי מה שאני חשבתי שיהיה נכון. וככה יצא ששנינו ניצחנו ואף אחד לא יצא מופסד. כי הוא צדק קצת ואני גם ובמבחן התוצאה היה שווה כל צעד הטיול שלנו. המצב השתפר להפליא ברגע שירדנו מתחת לקו ירידת השלג. פתאום שוב היה יער ירוק ומלבב. והיינו רעבים. וכך מדיבורים על לאן פונים (כן, יש המון צמתים ביער) עברנו לשיחה קולחת דימיונות על מה יגישו במסעדה ועל מה זה בעצם בימינו בשר איכות אמיתי. אחרי שעתיים הגענו לעיירה. לפאתיה בו נגיד. ראינו מסעדה אחת אבל היא הייתה סגורה ופגשנו זקן ונכד. הזקן לא ידע להמליץ אבל הילד אמר בנחרצות "ליד הכנסיה יש שתי מסעדות שוות". וידע מה הוא אומר. אחלה מסעדה, אוכל נהדר וכל כך התמלאתי שלא היה לי מקום לקינוח למרות שהיו שם דברים שבא לנסות. כל כך התלהבנו שנהיה ברור שנחזור לשם. אם או בלי ללכת לאיבוד ביער.

חזרנו מתים מעייפות. וגם למחרת רציתי בעיקר להתאושש. גמרתי את הספר של נבו ובערב ניגשתי ברוב שמחה לספר השביעי של הארי. הכרחתי את עצמי ללכת לישון בסביבות שתיים בלילה. ומה יהיה חשבתי לעצמי? יום שישי בפתח ואני מכורה. עושה דברים לבית והמחשבות – בספר. קשה היה לעזוב אותו. ביום חמישי כבר הייתי עמוק באמצע הספר. בשישי – הוחלט ברוב קולות שבעלי יעשה קניות ואני אלך למכבסה. כי יש למכבסה יתרון – אפשר לקרוא שם. היה תור מבהיל. חצי שעה עד שהתפנו מכונות ושמחתי שלא הבאתי הכול אלא מיינתי להכי דחוף. הייתי שם שעות. והן נעלמו כאילו לא היו. אחרי הקידוש והארוחה הצהרתי שאין מצב שאני אצליח להירדם ככה. לא כשאני באמצע המתח. ושוב נשארתי ערה עד שעות מאוחרות אבל סיימתי.

את השבת עשינו בקהילה במנהיים, לשם גיוון. וכל הדרך דנו בסוף של הארי פוטר ומה המשמעויות שלו. היה כיף בעצם. לקרוא את הסדרה ולדבר עליה עם הגבר שלי. נדיר שאני והוא מתחברים לאותם ספרים.

השבוע הזה של יום ההולדת הביא מחשבות עמוקות. על מה הלאה. איך. ובינתיים מתחשק לי בעיקר לישון. לא מפתיע. זה תמיד ככה לפני הכרעות חשובות. נכנסת קצת לשבלול.

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים בגרמניה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.