קטעים זוגיים שכאלה

לא להפריע לו. לעצור את עצמי ולא לשאול אותו שאלות, לא להסיח את דעתו.

 קשה, לאללה. אבל המטרה מקדשת את האמצעים. ומה המטרה? שיגמור לקרוא ומהר!

 את מה?

ביום חמישי הוא בא הביתה, ניפנף מול עיניי עותק בכריכה קשה של הארי פוטר השביעי וביקש שאני לא אנג'ס לו בשאלות של "נו, איך הולך?" או במבטים נוגים של "נו כבר". אני מסתפקת במבטי ריגול ספורדיים ובהתנחמות בכך שהאסטרטגיה פחות או יותר עובדת כי הוא מתקדם. ביום שישי הוא היה בפרק 7, עכשיו הוא כבר באמצע הספר.

הגענו להסכם כבר כשקראנו את הספר השלישי או הרביעי שאין מצב ששנינו קוראים את העותק התורן בו זמנית. או אני או הוא. כדי שהסימניות לא יתחרפנו לנו וגם כי הספרים האלה פשוט מותחים מדי ועדיף לא להיות באמצע פרק כשהשני גם בעניינים ועמוק.

אז בינתיים אני קוראת את הספר שהחברים שהיינו אצלם אתמול השאילו לי: "משוואה עם נעלם" של אורי אדלמן. אני בעמ' 121 וזה ממש לא רע. לא תופס בקישקעס אבל נחמד וזורם. הייתי מעדיפה שיתפוס יותר תאוצה כדי שאוכל להיות באמת מוסחת מהפוטר שמחכה לי.

חוזרת לספר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים בגרמניה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על קטעים זוגיים שכאלה

  1. סיגלית הגיב:

    😦 קיבלתי אותו בשבוע שעבר והוא עדיים על המדף, כי…כי….ובכן, כשקיבלתי אותו הייתי באמצע ספר אחר והחלטתי שאני לא מתחילה אותו עד שאסיים את הספר שאני קוראת (ככה אני, עוזבת באמצע רק אם לא אהבתי) ואחר כך הגיועו ספרים של כתר ושל ידיעות ושוב סדר העדיפויות השתנה.

    אני מתנחמת באמונה שלי שלכל ספר יש את הזמן שלו ולא חייבים לקרוא רק בגלל שכולם כבר קראו.

  2. alonyska הגיב:

    בדיוק!! אבל בדיוק אותו דבר מתרחש אצלי בבית. אולי אנחנו תאומות?
    התברר הערב שהוא גמר לקרוא אותו כבר לפני יום וחצי אבל שכח להגיד לי כי הוא ראה שאני עם ספר אחר והוא כבר יודע שאני לרוב לא עוזבת ספר אלא אם הוא באמת משהו מחפיר.

    אז הערב, הלילה בעצם, אני מתחילה את הארי השביעי. יו הו!!!!

סגור לתגובות.