הגיג שפעת

תהיתי מה הקטע הזה, עם הכעס על זה שחליתי. כי זה הרי ממש מרגיז לחטוף שפעת ככה סתם באמצע החיים. זה התחיל עם הגרון ונורא קיוויתי שעמדתי בפרץ אבל לא – חטפתי ועוד איך.

כשהיינו ילדים זה היה אחרת. חופש מבית ספר, טלויזיה חינוכית עם השבר הפושע שמתחפש וצריך למצוא אותו ודבי אין הוספיטל או המג'יק סטיק בשידור האלף מיליון. ואהבתי את זה. מאוד. והפינוק של לא לעשות כלום והביקורים מהחברות מהכיתה ותה שאימא עושה. המחלה והזיפת נהיים משניים לגמרי.

לא כך כשמבוגרים. עכשיו זה מרגיש מחדל אידיוטי להיות חולה. כי הרי יש תחושה שקשה להתחמק ממנה שפישלנו איכשהו אם זה קרה. כאילו למרות כל חוקי הטבע – לא סביר ש"לי זה יקרה". אני הרי אמורה לזכור את כל הכללים ולשים צעיף ומעיל וכו' וכו' וגם אולי לא לגור איפה שיש מינוס שתי מעלות בלילה וגרוע מזה. היום כל כך קר שהטל קפא, הרחובות חלקלקים והעצים בהרים בסביבה מכוסים דוק של כפור שהופך את הכול לקסום ביותר.

זה לא שאין יתרונות ללהיות חולה. יש. כי כן אפשר להתפנק. ולהכין לי מיליון כוסות תה ולעשות קולות מסכנים ולקבל חיבוקי ניחומים מהגבר המתחשב שלי. הפעם זה כמעט מרגיש case study להשתחררות מהתחושה שאני עצלנית נוראית בזה שאני בקושי זזה. לפרגן לעצמי את המנוחה ואת ההתאוששות וזהו, ושימות העולם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים בגרמניה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על הגיג שפעת

  1. לימורצ הגיב:

    לפרגן לעצמך מנוחה, זה הדבר הכי חשוב. כשלא עושים זאת, הגוף מחליט "לפרגן" לעצמו…המון בריאות…:)

  2. sigalitbi הגיב:

    זה הכי קשה כשעושים לך פרצופים במקום העבודה אז אפילו המנוחה היא לא ממש מנוחה.

  3. אז אפילו ב"להיות חולה" – את אשמה? תחושת ה"לא להיות בסדר", נדחפת לכל חור. תחשבי אם זה לא משהו מהילדות, שהיו מאשימים אותך בזה שחלית.
    בריאות במהרה!

  4. alonyska הגיב:

    אתונ'קה – זה ועוד איך מהילדות. לאימא שלי בקושי היה פנאי אלינו ואם היינו חולים היא נאלצה לקחת חופש מהעבודה ולא אהבה את זה. אז לדאוג לנו – דאגה אבל גם הכניסה לא מעט תחושה שאנחנו נטל.

    נראה לי שחלק מהיכולת לא לחוש זיפת כל כך בפעם הזאת באמת בא מזה שאין לי מקום עבודה שבו יוכלו לעשות לי פרצוף או בזכות זה שלא צריך להיגרר לרופא רק בשביל אישור מחלה.

    תודה על האיחולים חבר'ה. משתפר לאיטו.

  5. יפה. את אמא שלי זה עיצבן שהשתעלתי כי זה הפריע לה לישון. החנקתי את השיעולים עם הכרית. אחחחח איזה זכרונות מתוקים 👿

  6. alonyska הגיב:

    אויש, הזכרת לי לרגע את "אני קלאודיוס" עם הפרק שהשיעול של גאמלוס מעצבן את קליגולה.

    היינו כאלה ילדים מתחשבים. אולי ביזבזנו המון אשראי אז ולכן היום אנחנו במינוס מול עצמנו?

  7. זה לא עובד ככה אלוניס. האשראי הוא אין סופי, ולא ביזבזנו אותו. השתמשנו בכוחות שלנו ובשכל שלנו כדי לשרוד. לא היינו ילדים מתחשבים, עשינו את מה שנכון היה לעשות כדי לשרוד. במקרה של שתינו לשרוד משמעו היה להתחשב בצרכים של ההורה, שזה קצת הפוך מהבדרך כלל. ההורה הוא זה שאמור להכיל את הילד. זה לא היה בזבוז. קודם כל כי אכן שרדנו. הכי חשוב שרדנו פסיכולוגית.
    וכן, הצרכים שלנו ולהיות קשוב להם – זה סיפור. אבל כמו כל ההתמודדויות שנדרשות, אם אכן בוחרים להתמודד איתן יוצאים נשכרים.

  8. alonyska הגיב:

    האשראי הוא אינסופי. I will remember that.

    תודה על האור.

  9. אני עוד באווירה של חנוכה. הסימבוליות: כשמדליקים מהשמש את הנרות האחרים – שזה הסימליות של העברת אור לאחרים, אור הנר של השמש לא חסר דבר לאחר ההעברה. להיפך יש יותר אור – כי עכשיו גם הנר השני דולק. אחחח, אם היו פותחים יותר את המקום הכל כך יפה של היהדות, במקום חשכת ימי הביניים המכוערת…
    אין בעד מה 🙂

סגור לתגובות.