אדום עתיק ודבש אריות

את "אדום עתיק" של אביגור-רותם לקח לי יותר משבועיים לקרוא. זה פשוט לא ספר קל לקריאה בשום מימד. הכתיבה בו היא זרם תודעה שהזכיר לי לא פעם את העומס של "זכרון דברים": משפטים שהם מינימום חצי פסקה. זה עוד היה מה שנקרא "ניחא". אבל לא. הסיפור עצמו ואיך שהוא מסופר שזור כל כך, נפתל כל כך ומסובך בעצמו שיש קווי זמן בו שעד הסוף לא היו ברורים.

 ויותר מכך – זה סיפור מאוד עמוס רגשית. סיפור על מתחים קשים מנשוא בין דור ההורים ודור ילדיהם וכדי להמחיש עוד יותר עד כמה הניתוק גדול – אביגור-רותם מנתקת מדי פעם את הסיפור המקוטע גם כך בין שני מספרים עיקריים, ועוברת אל דמויות מההיסטוריה של היישוב. וכך בין מעברי קטעים מבלבלים גם כך בין חייה, רשמיה ובעיותיה של רעננה מרגוליס ברווקותה המזדקנת וחייו הבעייתיים לא פחות של בארי סלונים הגרוש – יש קטעים ופיסות מחייהם של מי שעבור רובנו הם שמות רחובות: רחל המשוררת, שרה אהרונסון, אחותה – רבקה אהרונסון, אפיזודות מעורבבות ביניהם ובין עוד נשים מ"אז" ועוד.

התחושה שלי הייתה שאני נעצרת בקריאה כדי לנשום. היחסים העכורים בין בני המשפחה היו פשוט יותר מדי. דיאלוגים שכתובים בצורה לא ברורה הצריכו קשב מרובה כדי בכלל להבין מי אומר מה ולמי ומתי. נדמה שאחד מההישגים הספרותיים כאן הוא שיחזור מופלא של המועקה האדירה שחשתי כשקראתי את "זכרון דברים".

משהו שכן היה חווייתי במובן החיובי של המילה היה זה שחשתי איכשהו בבית. כלומר זה ספר שכל ישראלי שהעביר את השנים 1995-2001 בישראל, כל ישראלי שגדל בה רוב שנותיו – יבין ברמה אישית מאוד. ציטוטי השירים ששזורים להם, החדשות ששוצפות עוברות על הדמויות, לחץ החיים המשתקף בכל פסקה, יחסי גברים נשים – הכול כל כך מוכר.

ואולי זה מה שבסופו של דבר מקשה כל כך בספר הזה. הוא קרוב מדי, נכנס מדי מתחת לעור. אמיתי מדי ומצד שני רחוק, מנותק, לא ברור.

ספר שהוא בבת אחת מטאפורה לכל מה שאפשר להגיד על החיים בארץ ישראל, על כל מורשתה הקוצנית ועל כל הפוסט פוסטית שבה כיום. הוא תיעוד יפה של סלנגים מאז וסלנגים של היום.

בשורה התחתונה – לא ממש ברור לי למה התעקשתי עם עצמי לסיים אותו. בתחילת הספר סחבו אותי במעלה ה"הר" קטעי ראשוני היישוב, אחרי אמצע הספר זה התהפך ודווקא הגיבורים בני זמננו סחבו יותר את העלילה בעוד קטעי החלוצים ששיעממו כל כך שדיפדפתי-ויתרתי עליהם.

מה לעשות, לא כל ספר שממליצים עליו וגם לא כל רב מכר שווים את הטרחה שבקריאתם.

גם על "דבש אריות" של דויד גרוסמן קראתי ביקורות מאוד נלהבות. גרוסמן מספר את סיפור שמשון בצורה חדשה, חצי מסתית וחצי סיפורית. הוא נותן קווים לדמותו ומדרש שם משלו ומנסה להסביר את פכי נפשו המעונה של שמשון.

הספר הרגיש כאילו בכוח ניסו למרוח אותו כדי שיהיה יותר ממאמר. 136 עמודים, בפונט גדול, וברווח כפול בין השורות. פורמט תמוה בלשון המעטה.

אני מאוד אוהבת ספרים בנושאי מקרא שבהם מוסיפים טפח ומרעננים מקורות. נוגעים קצת בסרטים, משוררים בני זמננו ופרשנותם וגם בחז"ל או אפילו רק בחז"ל אבל בדרך שהופכת את דבריהם לנגישים לציבור קוראים שאינו אמון על קריאת דפי גמרא ומשנה. הספר של גרוסמן נותן טעימה ולא יותר. נהניתי הרבה יותר למשל מ"תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו או מ"לא כך כתוב בתנ"ך" של זקוביץ ושנאן. אלו היו ספרים – חד וחלק.

קראתי את הספר של גרוסמן תוך פחות משעתיים. הוא לא טילטל, לא הדהים, בקושי חשתי "וואלה, מעניין".

וזו גם הסיבה שלאף אחד מהם איני מקדישה פוסט שלם. לגבי שניהם אפשר לחלוטין לוותר או אם ממש רוצים – קחו אותם מספריה או מחברים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אדום עתיק ודבש אריות

  1. sigalitbi הגיב:

    את אדום עתיק כבר החלטתי מזמן שלא אקרא. אני לא אוהבת את הסגנון.
    מדבש אריות לא ממש התלהבתי. קראתי, הוא לא מחדש שום דבר, למרות שאהבתי את תזכורים וההשוואות ליצירות אומנות שונות.

  2. alonyska הגיב:

    גיליתי בחופשה שספרים בסגנון זרם התודעה הם לא עבורי ואדום עתיק שיכנע אותי להיזהר גם בהמשך ומקסימום לקחת ספרים כאלה מהספריה.

    לגבי דבש אריות – הוא כן מכיל כמה דברים נחמדים או אף מעניינים אבל זה כמו כפית חמאה שמרוחה על עשר פרוסות לחם – הטעם בסופו של דבר מאכזב. כמאמר הוא היה הרבה יותר סבבה.

סגור לתגובות.