הדואר בא ברגל

השבוע דיברתי עם אחותי הקטנה במסנג'ר וכרגיל היא עודדה אותי ואני אותה. דיברנו המון על הקושי שלי למצוא תעסוקה כאן. היא שאלה למה אני לא נותנת לזה יותר אנרגיה כי נשמע היה לה ובצדק שדי ויתרתי על למצוא משהו.

הבנתי כשדיברתי איתה שבעצם הפריוריטי שלי ובעצם שלנו כזוג היא שאני אכנס להיריון ובתקווה בחודשים הקרובים. אנחנו מנסים כבר באמת הרבה זמן וכבר היינו בבדיקות ואת כל מה שיכולנו לעשות עד כה – עשינו, כך שכרגע אנו מנסים טבעי לכמה חודשים לפני שנפנה לעוד סבב של האצה בעזרת רופאים.

ובכל זאת לאחר השיחה איתה מצאתי את עצמי בודקת עם מוטיבציה מחודשת את אתר לשכת התעסוקה. לא יודעת איך הגעתי לזה אבל מצאתי את עצמי בוחנת הצעת עבודה של רשות הדואר לעבוד בחלוקה בחצי משרה.

למחרת על הבוקר התקשרתי ודיברתי עם האחראית. היא אמרה לי דברים די כלליים – אני צריכה לבוא ליום ניסיון ("שנופר טאג" שזה מילולית יום שבו מרחרחים) ואם בעיניי ימצא חן ואני בעיניהם, יצרו איתי קשר כשתתחיל ההכשרה. זו תהיה 3 שבועות, בתשלום ובמשרה מלאה ואחר כך יתחיל השלב של 20 שעות בשבוע.

סיכמנו שאגיע ביום שישי בשש וחצי לעבודה. הגעתי לשם ובהתחלה לא הבנתי בכלל מאיפה אני אמורה להיכנס. הלכתי למסביב לבניין ולמזלי מצאתי מישהו שהסביר לי איפה הכניסה אל מתחם המיון והחלוקה. זה אולם גדול מאוד. לכל דוור יש שולחן עבודה שמעליו תאים צרים המחולקים לפי סדר סיבוב החלוקה שלו. ממול לתא הזה יש מדפים לדואר הגדול יותר שאינו מעטפות קטנות: עיתונים, מעטפות גדולות וכו'.

יום העבודה מתחיל בשש בבוקר. ציוותו אותי לדוורית אחת למשך היום ולעמדה של דוורית אחרת שהייתה חולה ולא הגיעה. השלב הראשון של היום הוא מיון. אתה מקבל ארגזים על ארגזים של מכתבים שמוינו מיון ראשוני. את אלו אתה מסדר לפי אזור החלוקה שלך: לפי כניסות הבתים, מספריהם, חנויות בשטח החלוקה וכו' וצריך גם לבדוק אם דואר מסוים שייך למישהו שעבר דירה או לתא דואר (עבור זה יש תזכורת אדומה או ירוקה בתא הספציפי). זה נמשך 3.5 ואפילו 4 שעות שבמהלכן רוב הזמן עמדנו על הרגליים ובקושי הבנתי מתי הם נעצרו בכלל לשתות תה או לאכול משהו. לא כולם גרים בהיידלברג ורובם באים בעצם מהכפרים שסביב ומדברים כמעט כולם בדיאלקט המקומי שמאוד קשה לי להבין.

הבנתי די מהר שהולך להיות יום מרתק אבל גם קשה, פיזית והבנתית. אחרי המיון מכינים שקים ונגלה ראשונה על עגלת יד שאתה דוחף לפניך. יצאנו החוצה ועדיין ירד גשם. בגלל שאתה דוחף עגלה כבדה לפניך ומחזיק לסירוגין דואר ביד אין מצב בכלל לקחת מטריה. לה היה כובע מצחיה. לי לא והמשקפיים נהיו די מהר מקרה אבוד. מזל שהיה לי מעיל נורמלי. הדוורית שהייתה איתי כל הזמן אמרה לי שנעבוד בחוץ שעות ארוכות אבל כל הזמן ראיתי שהדואר מתרוקן ולא הבנתי על מה היא מדברת. באחת עשרה נעצרנו לרבע שעה בבית קפה לסנדוויץ' חפוז וכוס תה. לקראת 12 בצהריים העגלה שלה התרוקנה. "לא לא, אל תטעי", היא אמרה. "אנחנו ניגשים עכשיו לתחנת ביניים ששם מחכים לי עוד חמישה שקי דואר ואחרי שנטפל בהם יהיה עוד שק בהמשך הדרך".

השקים האלה כל כך מלאים שהיא מילאה את העגלה בשני שקים ויצאנו שוב לדרך. עושים קודם רחוב אחד עם כל המספרים האי-זוגיים. לכל בניין יש לעיתים גם חצר פנימית ובה עוד תיבות שצריך לדעת איך מגיעים אליהן. בבנייני דירות יש לרוב דלת נעולה וזמזמים לדירות השונות. לחלקם היה לה מפתח ולחלקם לא. "אני כבר יודעת מי לרוב בבית או שאני פשוט לוחצת על כולם ולרוב מישהו מכניס אותי". כשזה קורה היא אומרת בקול רם "הדואר, תודה רבה". לעיתים יוצאת איזו זקנה חביבה לקחת באופן אישי את הדואר שלה. בכל אופן אין זמן לקשקש עם אף אחד ומהר מאוד עוברים לבניין הבא. המסלול לרוב הרגיש כמו לבירינט אחד גדול ולא פעם למרות שהסתובבנו פשוט אל הצד הזוגי של הרחוב – איבדתי כל חוש התמצאות. עוד חדר מדרגות חשוך ברובו. עוד תיבות וניסיון להבין איפה התיבה של מי והאם המעטפה תיכנס או שאת זה משאירים על המדרגות.

ובחוץ המשיך לרדת גשם. פעם זרזיפי, פעם חזק יותר. ואנחנו המשכנו. תחנת איסוף השקים היא בית מלון קטן ששם גם יכולנו להשתמש בשירותים. שמחה, גילה ודיצה. לפחות זה היה נקי. אספנו עוד שני שקים ואחרי חצי שעה היא עצרה שוב "והפעם לממש חמש דקות" והזמינה לעצמה אספרסו וחשתי שכל שלוק מהתה שלי עולה לה בבריאות כי היא לחוצה נורא.

השעה אחת הייתה כלא הייתה ועברנו לאסוף את השק החמישי. באמצע הצד הזוגי של איזה רחוב מתקשר בעלי בטון מודאג. "אני עוד בחלוקת הדואר" אני מסבירה לו וחשה אותו שוק כמוהו. "והיית משש בבוקר בגשם?" הוא שאל כבר ממש מודאג. "לא, רק מעשר", עניתי ולא האמנתי שאני, שרק רואה גשם וזה תירוץ לא לעשות כושר – נמצאת בחוץ בהליכה ותזוזה כבר שלוש שעות. בשתיים כבר הגענו לשק האחרון. תוך כדי היום הגשום היא שאלה אותי שאלות ואני אותה. מאוחר מדי הבנתי עד כמה קשה תהיה העבודה הזאת. אם או בלי גשם. והיא עושה את זה מתברר, תחזיקו חזק, שישה ימים בשבוע. גם בשבת. אני שומרת שבת כבר שנים והתחלתי להיבהל שהנה אני מתרוצצת יום שלם בניסיון להבין משרה מסובכת ולא לגמרי קלה ועוד כזאת שלא בטוח שיסכימו לוותר לי בה על יום השבת, עם דוברת דיאלקט שהתעצבנה עליי כי בקושי הבנתי מה היא אמרה לי.

 יש הרבה מצבי יום-יום ששום קורס לא יכין אותך אליהם אם אתה לא מדבר עם דובר גרמנית באופן יום-יומי. היא למשל ביקשה ממני שאקח את הדואר לאיזו חנות ואמרה משהו שנשמע לי כמו "זו החנות שממש מעבר לכביש". היא התכוונה שזו החנות שממש מעבר לפינה הקרובה אלינו וחטפה קריזה כשלא הבנתי לאן ללכת. הסברתי לה והיא ניסתה להתחשב במצב אבל היה ברור שהיא לא מתה על זה שהיא צריכה להסביר כל דבר פעמיים שלוש.

למשל בדיאלקט הזה לא אומרים "נישט" כשאומרים "לא" אלא "נאט". וזה נשמע מאוד דומה ל-nett שזה בגרמנית התקנית פשוט להגיד שמשהו או מישהו הוא נחמד. עד שהבנתי למה היא מתכוונת. חבל על הזמן.

אז כאמור, בשעה שתיים הגענו אל השק האחרון. היא רוקנה אותו על המדרכה הרטובה ואני הייתי בשוק. הדואר היה רטוב ומלוכלך ולא היה לה אכפת. מה שכן היה לה מאוד אכפת זה ש"לא מנחשים". אם השם לא על תיבת הדואר אז הדואר חוזר למרכז המיון כ"לא נמצא הנמען". כלומר אם עברתם דירה – הדבר הראשון שחייבים לעשות זה לשים פתקית עם השם שלכם על תיבה כי אחרת לא תקבלו דואר. וכשחשבתי על כמות הפעמים שדוורים בארץ השאירו לנו בבניין דואר לדיירים שכבר חמש שנים לא גרו שם, ראיתי שמבחינת אמינות המחויבות פה אחרת לגמרי. יש להם אחריות ויש לנמען אחריות. הדואר יגיע אם תאפשר שהוא יגיע. לזה הם מחויבים במאה אחוז. חורף, קיץ, גשם, שלג וחמסין. הם יגיעו.

בשלוש סיימנו. או לא בדיוק. למסכנה היה צפי של עוד שעה לעבור על כל הדואר של ה"לא נמצאו", לשים עליהם חותמת עם היום וסיבת אי המסירה ולהעביר להחזרה לשולח. "זה ייקח לי עוד לפחות שעה" היא הסבירה בעת שהיא ממשיכה ללכת כל הזמן באותו קצב הליכה לא מתפשר כאילו לא התעוררנו בחמש בבוקר שתינו. "כשלמדתי את המסלול הזה לראשונה חזרתי לא פעם בחמש ואפילו בשש בערב", היא אמרה. "ומעבר ל-10 שעות הם לא משלמים לי". אתם מבינים – זו החובה שלה לגמור את המיון והחלוקה במסגרת 10 שעות. אחרת זו בעיה שלה. וזה גם הסביר לי למה היא הייתה "קצרה" איתי. "בימים הראשונים אפילו לא הרשיתי לעצמי לעצור לאכול". ואחרי שחשבתי על הסיכויים שלי להסתדר בלבירינט אחרי חשיכה הבנתי אותה לחלוטין. כל זה ועוד שלא ישלמו לך כשיש יום קשה. אחוות מעונים בסופו של יום. כי כזכור כסף אקבל רק בתקופת ההכשרה. יום הריחרוח אינו משולם.

 הגענו חזרה למרכז המיון, שאלו אותי משהו ומרוב עייפות לא ממש הבנתי כי הדיאלקט הזה כל היום! גם כשכבר אומרים לי מילה שאני כן מכירה – המוח כבר במצב כיבוי מרוב תשישות התרגום הסימולטני. מילמלתי שזה היה בסדר. כי באמת לא יכולתי להראות יותר התלהבות מזה וגם כשאמרתי את זה הרגיש לשון סגי נהור. זאת שדיברה איתי המליצה בחום שאני אתקשר כבר בשבת בבוקר לשאול איך ממשיכים משם וביקשה מהדוורית לבוא איתה לתת עליי חוות דעת. אמרתי שלום לכולם והלכתי הביתה.

הייתי גמורה. בעלי עשה את הקניות לשבת ואת הבישולים. הבית היה ממש לא מסודר לקראת שבת לפי הסטנדרטים שלי ועם כל זה שהייתי גמורה לא יכולתי להירגע עד שהיה נקי. אבל כשהגבר שלי במטבח הוא לא אוהב שמסתובבים סביבו. אז קרסתי לי ב"נחת" לכיסא, גלשתי ברשת והוא פינק אותי עם כוס תה ענקית בעוד אני מפשירה ומנסה לסכם לו את היום שעבר עליי. כשהוא הלך לבית כנסת הפעלתי שואב אבק ואחר כך העברתי סמרטוט בכמה אזורים ואחרי סידור השולחן כבר באמת חשתי שהגזמתי לגמרי והכרחתי את עצמי לשבת ולא לגעת בשום דבר נוסף.

האורחת הייתה מקסימה. לומדת עם בעלי באיזה סמינר באותו מכון. השיחה קלחה והאוכל היה נפלא ולא היה לי אכפת מה אני אוכלת וכמה כי מבחינתי הייתי במינוס רציני של תזונה ביום המוטרף הזה. בתשע התחלתי לפהק. ולקראת עשר אמרתי להם שיסלחו לי אבל אני עומדת להירדם סופית. אז סיימנו את הערב מוקדם. כי זה באמת מוקדם. בערבי שבת רגילים כשיש אורחים או אין אנחנו ערים עד חצות ושרים שירי שבת ומדסקסים כל מה שמתחשק. היה לי חבל אבל חסתי על עצמי ולו שעה אחת קודם.

את התוצאות של אתמול חשתי היום. אני תשושה וגמורה למרות השינה. כל הזמן בא לי מתוק ואני צמאה בלי סוף כמעין פיצוי על יום האתמול וזה שבקושי שתית בעשר שעות האלה שתי כוסות תה.

למרות השבת התקשרתי לעבודה ושאלתי על "מה הלאה". "אנחנו נתקשר אליך כי אנחנו בודקים מועמדים נוספים ומהם נבחר את ההכי מתאימים". אם יכולתי לקלל הייתי מקללת. אחרי כל מה שעברתי אתמול היא לא מסוגלת להגיד אם כן או לא? "ואיך זה בעצם יעבוד?", שאלתי אותה כאילו ברור שהם יתקשרו אליי כי האחרים יהיו דפוקים ולא שווים. "לקראת ההכשרה תקבלי התראה מספיקה ותעבדי בהיקף של משרה מלאה. אחר כך אנחנו נתקשר אליך בהתראה של יום ואולי פחות לפי עומסי הדואר ואז תעשי שוב יום שלם".

כלומר, אם חשבתי שאולי הכוונה ב-20 שעות שבועיות שכל יום אגיע לשם ל3-4 שעות – זה לא מה שיהיה. כשהם ירצו הם יקראו לי בהתראה קצרה ובלי קשר לאיך ישנתי יממה קודם אני אצטרך לשרוד יום של עשר שעות כאלה. ברור לי שהם ירצו עזרה מרובה כי יש המון דואר בתקופת הכריסמס. אבל אחרי שחשבתי על זה כל היום אני לא בטוחה שאני בנויה לעומס הזה ובכלל רוצה את זה. וגם התעצבנתי על היחס ועל הרמיזה שאם הייתי מגיעה דרך לשכת התעסוקה היו נותנים למועמדות שלי עדיפות.

הבנתי שעושים לי שוב טובה כשאני גם ככה מציעה את עצמי לעבדות.

חייבת, חייבת להיות אופציה אחרת למצוא עבודה כאן בלי שאצטרך עוד קורסי שפה או עוד לימודים ממושכים. חייבת. זה היה הקסם העיקרי של המשרה הזאת. חוץ מזה שאם אני כן אתקבל – משרה כזאת חוסכת כל צורך בחדר כושר. אשכרה.

ומה המסקנות – גשם או לא גשם, הוכח סופית שאני לא עשויה מסוכר ויכולה בהחלט לצאת להליכה ארוכה גם כשיורד גשם בלי שהעולם ייעצר ויתמה. רק מה, נחוץ כובע מצחייה שיגן על המשקפיים. מטריה אינה נחוצה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים בגרמניה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הדואר בא ברגל

  1. רויתבן הגיב:

    אני כ"כ מזדהה עם התחושות. הפוסט הזה מקסים. העלה בי דמעות של צחוק והזדהות.הכתיבה שלך מקסימה. נגעת בי מרחוק.. 😛

  2. alonyska הגיב:

    היי רוית. לא קלה היא דרכנו אבל נסתדר, לא ככה?

סגור לתגובות.