פיטנסשטודיו

כן, ככה אומרים את זה כאן.

כשחזרתי מהביקור הקודם בארץ, הייתי ממש מלאת מרץ ומחויבות נוצצת לתהליך ההרזיה שלי. "ספורט, הגיע הזמן", חשבתי לעצמי. מקום המפגש של שומרי משקל היה בחדר כושר מאוד היי טקי. לקח כמה חודשים לאזור אומץ ונרשמתי.

 קשב לעצמי זו סוגיה ענקית בחיי. התחברות לגוף, הבנה מה נחוץ עכשיו ומה אולי הוא סתם הרגל קלוקל שלא משרת אותי. למשל ברור לי שספורט ואני "לא חברים". קשה עד כמעט בלתי אפשרי עבורי לשלב ספורט ביום-יום. ואפילו כסף רב על מנויים למיניהם לא עוזר לשדרוג מוטיבציה. פעם אחת עשיתי מנוי שנתי לבריכה ולא הלכתי יותר מפעם אחת. והמנוי לחדר הכושר לא היה שונה.

 מה ששונה בעצם זה שהפעם החוזה בגרמנית, העובדים מדברים גרמנית וגם הכסף שהם מורידים מהחשבון יורד בגרמנית. רציתי להיות "ילדה גדולה" ולחתום על חוזה בלי שבעלי יחזיק לי את היד. העניין הוא ששכחתי שגם בארץ חוזים הם דבר שאפילו דוברי שפת אם הולכים בו לאיבוד. נקשרתי בחוזה ממש דרקוני, לשנה, ועד עכשיו אני מנסה ללא הועיל לגרום לזה שהם יפסיקו כבר להוריד לי כסף מהחשבון. ולא, להפסיק חד צדדית את הוראת הקבע לא יעזור אם הם יקחו אותי לבית משפט ויראו שלפי החוזה "אני חייבת לשלם".

 וכך גיליתי ביום שישי שלמרות ששלחתי להם הודעה כתובה שאני מבטלת את המנוי, לא קרה כלום והכסף ממשיך לרדת. שלחתי את המכתב חודש לפני מועד החידוש האוטומטי של החוזה – בדיוק כמו שמוסבר שצריך לעשות. אבל הרועץ הוא זה שהיו לי חודשיים "מחלה" – הנקע שהיה לי ברגל. על זה יותר מסביר שהם לא יוותרו לי.

ובתוכי אני רותחת. ולא רק עליהם. עליי. על זה שחתמתי על חוזה בשפה שאינה שפת אימי, על זה שמרוב שרציתי להכריח את עצמי להירשם, נרשמתי למרות הכאבים ברגל. רציתי להילחם בהרגל קלוקל אחד ויצא שלא באמת הייתי בקשב למה אני מסוגלת פיזית לעשות או לא.

 יש לי כישראלית סטיגמה על הגרמנים ששוב ושוב מוכחת כלא נכונה. הם לא מאורגנים, חאפרים שחבל"ז, ינסו לסובב ולסבן ולדחות אותך בלך ושוב ככל האפשר. ממש לא שונה מהארץ. כרגע דיברתי בטלפון עם זה שאמור לוודא שיפסיקו לחייב לי את החשבון. "לא", הוא אומר לי, "אני לא רואה בכרטיס שלך ששלחת מכתב ביטול ולא אישור מגורים חדש". אחרי שהוא התחיל גם להגיד שהיום ההולדת שלי בכלל באפריל הבנתי שלמרות שהאידיוט אמר לי שהוא אכן מסתכל על הכרטיס שלי – הוא סתם ניסה לאלתר ולהוריד אותי מהקו ככל האפשר יותר מהר. ברגע שוידאתי שהוא הקליד נכון את מספר הלקוח שלי כמעט הכול השתנה. פתאום הוא ראה את האור ואת המכתב אבל בכל זאת אמר שהוא לא מוצא בקלסר את האישור ששלחתי לזאת שהייתה לפניו בתפקיד. "תשלחי ונשלח לך מכתב שמאשר שביטלת ונחזיר לך את הכסף לחשבון".

 אני אאמין כשאני אראה את המכתב ואת הכסף חזרה בחשבון. ועד אז אני אתקשר אליהם לפחות פעם בשבוע. כבר רשמתי לי ביומן.

 מה שכן, את הלקח לא לחתום על חוזים מסובכים למדתי והפנמתי ויישמתי כבר כשניסו להחתים אותי על חוזה עבודה נוראי באיזו חברת כוח אדם לפני כמה חודשים. כשהם התעקשו לא לתת לי שהות לקרוא בניחותא, כעסו ולא היו מוכנים לשמוע על לתת לי עותק טיוטא כדי שאקרא בבית ואתן לבעלי לבדוק במה מדובר – פשוט קמתי ויצאתי. היה קשה אבל אני גאה בעצמי שלפחות למדתי להיזהר. מי שלא רוצה שתתעמק בחוזה שלו – מסתיר משהו. וזה לרוב משהו שהוא לא לטובתך.

טוב, הוא התקשר עכשיו להגיד שהפקס ביד שלו והוא שולח הכול לפרנקפורט ושאני אקבל מכתב בקרוב. פעם ראשונה ever שמישהו מהמכון הזה מחזיר צלצול כמו שביקשתי שיעשו. כנראה שלנג'ס עובד לא פחות טוב גם פה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים בגרמניה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.