אז ראשית – לכל הגברים אי שם שלא מבינים מה המשמעות של שתי האותיות הפשוטות שחוברו להן יחדיו:
ל+א = "לא". וזהו. בלי ערך מוסף. בלי עניינים. לא זה לא.
אז למה זה לא ברור לכם? למה שוב ושוב נשים אומרות "לא" וגברים מתעלמים מזה? האם זה בגלל היעדר איי.קיו, היעדר מצפון או שילוב מוחץ של שני אלו פלוס מנה נדיבה של המאצ'ו הישראלי המצוי שחושב שהוא מתנת האל לכל אישה באשר היא?
על מה בעצם אנחנו מדברים? על "היה/לא היה אונס?" וכשאנחנו בכלל מגיעים על לדבר על זה, מה בדרך כלל קורה?
א. מיד עולות השאלות המפגרות השגורות: "מה היא שתתה?", "למה היא אהבלה והלכה בכלל לפאב?", "מה היא לבשה?" ועוד פנינים אידיוטיות מהסוג.
ולמה זה אידיוטי? כי אני רוצה שתראו לי גבר אחד שבגלל שהוא שתה כמה בירות ואיבד קצת את העשתונות ואת שיקול הדעת – יסכים שזה אומר ודי אוטומטית (לפחות לפי הטוקבקיסט השגור בויינט) שדמו מותר, ושבגלל שהוא טמבל והלך לפאב ושתה – מותר לשכר אותו הלאה, לסמם אותו בסם כלשהו, לא להקשיב לו כשהוא אומר "לא", לשקר לו במצח נחושה, לזיין אותו בתחת, וגם כקינוח לעיתים להעלות את זה לרשת – כי מגיע לו על זה שהוא אהבל והלך לשתות כמה בירות.
אין אף גבר ביקום שיסכים למשוואות המפגרות האלה. כשזה נוגע לתחת האישי שלו. כי הרי – לא יעלה על הדעת.
אז למה זה כן עולה על הדעת ועל הלשון – כשזה מדובר בבנות שלכם, בנשים שלכם, באימהות שלכם, בבנות הדודה, בחברות ובכל אישה שאי פעם חצתה את דרכיכם? למה דמן מותר?
האם באמת יש הבדל בין הגבר המערבי ה"נאור" לגברים החשוכים של המשטרים סטייל חומיני? לפחות הם לא מסתירים את שנאת הנשים שלהם. לפחות הם לא מצטעצעים. הם אומרים לנשים שלהם דוגרי להישאר סגורות בבית. לא נותנים להן לצאת לשום מקום בלי ליווי צמוד של קרוב משפחה. וזה כמובן לא משנה שגם הן נאנסות על ימין ועל שמאל. אבל לפחות אין את הצביעות הזאת של הכביכול חופש שיש לנשים מערביות.
יש לנו חופש ללבוש חצאית מיני. אבל רק ש"נדע" שאם אנחנו לובשות מיני – מותר לזיין אותנו בכל פינת רחוב. כי אנחנו זונות כי לבשנו אותה. גבר שהולך עם מכנסיים קצרות – מישהו יפשיט אותו באיזו סמטה בגלל זה? נכון שלא? יש לנו חופש לצאת לבלות. לאן שנרצה. אבל אם שתינו רבע כוס בירה ומישהו הכניס לנו לבפנים סם כלשהו בלי ששמנו לב – מותר לעשות לנו מה שרק רוצים. כי בשנייה נהיינו במקום בחורה סתם לחפץ. אנחנו כבר לא בן אדם – עם רצונות, רגשות, גוף, אוטונומיה. זכות להגיד "לא". רבע פרומיל אלכוהול ובשבילכם אנחנו כבר לא קיימות. אנחנו חור.
ב. וזה אולי השקר הגדול ביותר בענייני אונס – כל עניין "מי האנס". רוב האנשים כשהם חושבים על אונס מקטלגים את זה ל-"ההוא שקפץ עליה מהשיחים". בתכל'ס רבותיי – רוב מקרי האונס מתרחשים בגלל שאנחנו נאנסות על ידי קרובי משפחה, מכרים ושאר אנשים שפשוט מעולם לא העלינו על דעתנו שיעשו לנו את זה – כי אנחנו מכירות אותם. אשכרה ככה. כי הרי חינכו לפחות אותי, מגיל מאוד קטן, לא להסתובב בלילה לבד, וכל אישה כבר יודעת לא לקבל סתם משקה מזר בפאב ולא לשתות אפילו משקה סתם כך אלא רק מבקבוק שהיה קודם סגור ולא להשאיר משקה נטוש ולו לרגע וכל זה.
אנחנו סומכות עליכם, הגברים שבחיינו. המכר, החבר של החבר, האח של החבר, אבא, אח, בן דוד, הבוס בעבודה, סתם מישהו בעבודה. מכר של "שלום שלום" שלא נראה לנו שצריך להיזהר כי הרי סבתא שלי מכירה את סבתא שלו. וזה לא מגן עלינו. ולו לשנייה. כי אנחנו נאנסות. ואם הקרבה לא נוחה לבני המשפחה – אנחנו לרוב נושתק כבר בבית. "כי אוי וויי, איזה פאדיחה". לא משנה שאנחנו מדממות. לא משנה שכל אונס באשר הוא – הוא אקט של אלימות, מחיקת היותך, פגיעה אנושה בביטחון העצמי ובטריטוריה האישית. כל פגיעת אונס מביאה לתסמונת לחץ פוסט-טראומטית והנפגעות הכי חריף הן אלו שלא מקבלות שום לגיטימציה לדבר על זה ושום תמיכה – גם לא במשפחה. ואת כל זה יש להכפיל באלף כשמדובר בהתעללות מינית וגילוי עריות במשפחה – כי אז לא פעם הפוגע הוא המפרנס הראשי וישתיקו אותנו בכל הכוחות ובכל הדרכים.
ג. ארורה אם כן וארורה אם לא – אם הלכת להתלונן: המון פעמים כבר במשטרה יגידו לך ללכת הביתה כי "זה מילה שלך נגד מילה שלו". וזה עוד החזקות שבינינו. אלו שזכו לגב ממשפחה וחברים שתומכים ועוזרים למצוא את הקול שנרמס ומסייעים לחזור להיזכר איך בכלל לנשום שוב. רבות מאיתנו בכלל לא הולכות להתלונן כי אנחנו שומעות בלי סוף זוועות שקורות למי שכן הולכת להתלונן. מתביעות שנשרו מ"חוסר עניין לציבור" ושאר כסת"חים תמוהים ועד עוולות צדק אחרות שנגרמות בלי סוף עקב סחבת ושאר עניינים. ולרובנו פשוט אין כוחות נפשיים גם לשרוד את הפגיעה וגם להמשיך בשגרת יום-יום קדחתנית של לימודים/פרנסה/תיחזוק קשרי משפחה ולרוב כל אלה גם יחד מעבר להחלמה פיזית של ממש מהחבלות שספגנו. וזה אם לא הכנסתם אותנו להיריון.
ואז כן רבותיי – לוקח זמן לקום מהמכה הזאת שנקראת אונס. להתמודד, להחלים נפשית ופיזית מהפציעות הקשות ומהחבלות. לעיתים זה לוקח שנים. ולכן זה יותר מסביר ולחלוטין תקין שנשים יבואו גם 5 וגם 10 שנים אחרי ויצטרפו לתביעה נגד אנס שחזר על מעשיו שוב ושוב עד שנפל על מישהי שלא בקלות אפשר להצליח להשתיק. ואם יש להן מזל – המקרה שלהן עוד לא נפל לקטיגוריה הארורה של "התיישנות".
על הסיוטים שלי יש בלילה אין שום התיישנות.
לכל מי שנראה לו שזה "נו איתה, למה היא לא תבעה אותו אז?" – שיענה לי על זה:
א. כמה עולה שעת עורך דין?
ב. כמה עולה תצהיר לבית המשפט?
ג. כמה עולה אגרת בית משפט?
ד. כמה עולים ימי עבודה מבוזבזים, ימי מחלה להתאוששות מהאונס, ימי התדיינות והגעה לבית המשפט?
ה. כמה עולה סחבת של שנים? נפשית וכלכלית?
ו. ומאיפה בדיוק אישה אמורה לממן את העלויות האלה? מהמשכורת הנמוכה יותר בהשוואה שהיא מקבלת בהשוואה לגבר במשרה מקבילה באותו הארגון?
ז. וכמה עולה שעה אצל פסיכולוג – בזה אתם גם כן מעודכנים?
קל לבוא לקורבנות ולהאשים אותן. הרבה יותר קשה להתחיל להתייחס לסטטיסטיקות כפי שהן בכל העולם. סטטיסטיקות לפיהן רוב מקרי האונס נעשו על ידי אנשים שהקורבנות הכירו. כל אישה שלישית נאנסה, הוטרדה מינית או עברה התעללות מינית – ואלו רק נתונים מאלה שאשכרה אזרו אומץ והלכו להתלונן.
ואז תחשבו מה זה אומר עליכם. על הגברים שאתם מכירים.
ומה זה אומר עלינו כחברה שבה הנורמה היא שמי שמרואיינת לגבי אונס שקרה לה או התעללות מינית אמורה להסתיר את שמה, זהותה ואף לעוות את קולה. למה אני זאת שצריכה להתחבא ולהסתתר? למה אני ולא החרא שהרס לי את החיים?
אותי לפחות כבר אף אחד לא ישתיק. ואני קוראת לכל מי שאי פעם נאנסה ואמרו לה "זו מילה שלך נגד מילה שלו" – הבה נעשה מעשה. שכל אחת מאיתנו תפנה למרכז הסיוע לנפגעות אונס ולא משנה מתי קרה המקרה. נקים מאגר מידע ארצי וחסוי שבו יפורטו פרטי המקרה, שם האנס/ים, מה היו הממצאים הפיזיים, מה הייתה תגובת המשטרה ו/או בתי המשפט אם זה בכלל הגיע לשלב הזה – ואז הסדרתיים שביניהם כבר יהיו מול ליגה אחרת.
נפסיק לשתוק. מהיום. ואז כל אחת מאיתנו שתגיע ותדווח על החרא התורן – תוכל לדעת במרחק של קליק – במי עוד הטיפוס כבר דווח שפגע. וכשהיא תלך למשטרה היא לא תהיה לבד. כי נבוא איתה. כל הקורבנות המתועדות של הטיפוס. כי אנחנו שם. רוב החארות כבר עשו את זה קודם וימשיכו כי אנחנו מבודדות. מושתקות, שותקות, משותקות. מכורבלות פנימה מהכאב.
נפסיק לשתוק. ונלמד אותם. שתמונות שלנו בעירום – לא מעלים לרשת. שלא מסממים אותנו ומנצלים אותנו. שלא שוכבים איתנו כשאנחנו שיכורות. שלא מביאים לזה שנהיה שיכורות. ש"לא" זה פשוט ככה. "לא". שדמוקרטיה זה לא כמו ביוון העתיקה. דמוקרטיה זה גם לנשים. גם לנו מותר ללכת בבגדים קלילים, לשתות כמה שבא לנו, איפה שבא לנו. ושזה לא אומר שמותר לעשות למי שמוצאים אותה במצב שכרות מה שרק עולה במוח המעוות של האנס התורן.
לבד ובטוב זה לא הלך. אז יילך אחרת.
ספרו את הסיפור שלכן. בפייסבוק. בבלוג. בעילום שם או בשם מלא. והצטרפו למאגר מידע על אנסים. שמציון תצא תורה וששאר הנשים בעולם ילמדו מאיתנו כיצד יש לחנך גברים להתייחס לנשים בחייהם. שידעו הזבלים שהשם שלהם יעלה לדורי דורות בגוגל כאנסים, מפירי פרטיות, וחרא של אנשים. שזה לא בסדר "להוציא עלינו שם" ולהרוס לנו את החיים. שגם להם אפשר להוציא שם. שידעו שאם הם התנקמו בחברה לשעבר שלהם ושמו תמונות ברשת אחרי שהם הבטיחו לה בהן צדק שזה "רק בשבילנו ממי" – ששמם יונצח ושהם "מסומנים" בדיוק באותה הקלות שקל לחברה הסופר-מאצ'ואית שלנו לסמן נשים לתמיד כ"שרלילה". בלי זכות ערעור ובלי שום רחמים או מחשבה על הפגיעה בסיכויי העסקה, מציאת בן זוג וכל דבר אחר שנפגעות אונס ושאר זוועות נאלצות להתמודד איתו יום-יום מול חברה אטומה ומקפחת שמקטלגת אותן לדיראון עולם בגלל שהלכו לשתות כוס בירה בפאב וחזרו בשן ועין הביתה.
ולכל החוכמולוגים שיתחילו לטעון לגבי טענות אונס לשווא – לשם כך יש משטרה, בתי משפט ומה שלא תרצו. ותרצו או לא תרצו – המקרים של "לא קרה" הם בטלים בשישים לעומת מיליוני מקרים בכל העולם, בכל רגע ורגע – שקורים גם כעת.
וזה עוד לפני שבכלל נכנסתי לסוגיית האונס ככלי אסטרטגי של צבאות כובשים בכל העולם. גברים שאונסים נשים כבושות או נשים באזורי לחימה. כדרך להכניע עם, להכניס לתוך מאגר הגנים שלו את הגנים של עם האויב ולהעלים את העם הזה תוך גג שלושה דורות. זה קרה לעשרות עמים לאורך ההיסטוריה. והעם שלנו ניצל רק בזכות השינוי שחז"ל עשו בעת שקבעו שדת הילוד תהיה לפי האם ולא לפי האב.
אונס קיים. והוא אונס כבר ברגע שאמרנו לכם "לא" ובחרתם בזדון לבכם להתעלם ולשאול "למה את מתכוונת?"
אני מתכוונת ל"לא".
מוקדש באהבה לכולכן – אלו השותקות ואלו האומרות.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.