האוניברסיטה הקטנה של המדעים/רן לוי

האוניברסיטה הקטנה של המדעים/רן לוי

מדריכי גורדון, הוצאת גורדון, 2011, 349 עמודים

אל הפודקאסט של רן לוי הגעתי דרך קישור שהופיע לו יום אחד בפורום מד"ב בתפוז. לא זוכרת מי הצדיק ששם אותו שם, אבל מאז, אני שבויה חזק. התחלתי עם שמיעה של כל הפרקים שזמינים להורדה ואחר כך יצרתי קשר עם רן והשגתי גם את כל אלו שכבר לא זמינים באתר שלו. שעות של הנאה צרופה, צחוקים, הרבה אנקדוטות והסרת כל מעטה עובש מהמדע ומתגליות מרתקות. הפודקאסט של רן הוא מעין גרסה רדיופונית מצ'ופרת במיוחד של "הכול אנשים" המיתולוגית של החינוכית. כי באמת הכול אנשים.

למשל ניוטון. באמת אושיית מדע ותרבות ומה שלא רוצים. ובכל זאת – האישיות שלו, הממ.., לא הייתה מי יודע מה תענוג. ובכלל, תחשבו על זה שנייה. עד כמה, גם מישהו שלמד פיזיקה, בכלל יימצא את עצמו מבטא משפט כמו זה שכתבתי עכשיו? תודו שזה וואחד שוס של משפט לזרוק כהערת אגב במסיבת תה. עם או בלי כובען.

"האוניברסיטה הקטנה של המדעים" הוא ספר השירותים המושלם. פסקאות קצרות, תמציתיות, מצחיקות ומלאות מידע אמין ומרתק על תופעות, תגליות, מדענים, גילויים, תיאוריות שליטות, המצאות ששינו את חיינו ומעולם לא באמת היה לנו את מי לשאול "איך קרה שזה נהיה כזה חלק מהיום-יום"? וגם שאלות. מה עוד לא מצאו, עוד לא גילו, עדיין תעלומה, עדיין אתגר לעתיד לבוא. מאז שהקטנצ'יק נולד, רק בשירותים יש לי מספיק נחת ושנייה שקט לקרוא שני משפטים בלי שיפריעו לי ויוציאו אותי מהריכוז. וגם אז, לא לעולם חוסן. ולכן הפסקאות הקצרות הן מה שהופך את הספר הזה לחובה עבור כל מי שרוצה להרשים אורחים מזדמנים. וגם להשכיל אותם לגבי גיל העולם ואיך קבעו אותו, מי המציא את האינטרנט, למה ימאים מנוסים לעולם לא ישרקו בלב ים ושאר דברים שפשוט חייבים לגלות.

הספר הוא כמעט כולו דברים שכבר שמעתי בפודקאסטים ואולי בגלל זה כל כך נהניתי ממנו. כי בדיוק העושר והמגניבות של הפודקאסטים יוצרים אצלי לא פעם תחושה של עומס יתר בידע המרנין שרן משפיע בפרקיו. כל פרק בפודקאסט מושקע לאללה ומלא אנקדוטות כרימון. והנה – בספר הזה מצאתי את כולן ובפורמט מאוד נוח.

ויותר מזה שהנה ספר מדע נגיש, שנכתב בסגנון הקולח והמעולה כל כך של רן – זה ספר ישראלי מאוד. ספר שמדבר ישירות אליי כאל ישראלית ששפת אימה עברית וגדלה על דברים כמו הגששים בחלב האם. למשל בפרק על תפקודי דם שאנשים פחות מכירים אפשר למצוא את הכותרת: "הסעת שומנים – ארזת לבד?". אז לא, לא נחוץ ומהותי להיות מישהו שפעם טס באל-על אבל ההנאה מהעושר שברקע אמירותיו וידיעותיו של רן היא בפקטור של פי אלף אם אתם ישראלים כמוני. למשל הכותרת הבאה מהפרק "על המדע ושוליו" בחלק על תרמיות מדעיות מפורסמות: "מארי טופט – וארנב אחד לא מוצאים עד היום". לקח לי כמה דקות טובות לעדכן את בעלי לגבי הרקע שמאחוריה והוא ממש ביקש שאמצע דרך להשמיע לו את המערכון ההוא של הגששים.

זה ספר שמבטיח ועומד בזה בגדול. כי כמו שכתוב באחורה שלו, הספר לוקח את הקוראים למסע מרתק במסתורי עולם המדע ובתופעות המרתקות ביותר ביקום – היחשפות מהירה וקלה למאגר עצום של ידע.

זה ספר שאני אף פעם לא אפסיק להינות ממנו:-). ואגב, גם בעלי התמכר והפורמט הזה הרבה יותר נוח לו כי כמי שעברית אינה שפת אימו – הפודקאסטים זכו אצלו לפחות הצלחה. בזכות הספר הוא מבין הרבה יותר למה אני כל כך מתלהבת מ"עושים היסטוריה".

אה כן. הספר נמצא בחנויות אך אני מבקשת לעשות כמו שאני עשיתי – ולקנות אותו ישירות מרן. כי אני ממש נגד הגזל שמבוצע נגד כותבים בארץ. מתח הרווחים שרשתות השיווק לוקחות לעצמן הוא מעבר לכל פרופורציה. אז אנא – אל תקנו אותו במבצעים למיניהם או אפילו במחיר מלא בסטימצקי או צומת. הנה הכתובת של האתר שבה אגב אפשר להתחיל להתמכר לפודקאסטים וגם לרכוש את הספרים של רן ישירות ממנו ולתמוך כך במיזם המופלא שלו:

http://www.ranlevi.com/

שיהיה בכיף ואם נהניתם, ספרו לעוד אנשים, שיהנו גם הם!

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרים שקראתי

חמוסטה טבעונית ושאר הרפתקאות

בשנים האחרונות יצא לי לראות תחקירים מסוגים שונים על האוכל שמגיע אלינו לצלחת. הנהגים של רשתות שיווק לגבי בשר עופות, היכולת שלהם לדרוס חקלאים ולהכריח אותם לזרוק תנובה שלא נראית אסתטית, ועל דיג תעשייתי שגרמו לי לצמצם לכמעט אפס את צריכת הדגים. לפני שנה ומשהו הייתה שערוריה שלמה בגרמניה כי התגלה שביצים מיצרן מסוים מזוהמות בחומר מסרטן שנקרא דיוקסין – כי האוכל שנתנו לתרנגולות נועד להיות חסכוני והיה נגוע בחומר הזה. מאז צימצמנו את צריכתן ואנחנו קונים את הביצים האורגניות היקרות יותר וגם את אלה – רק בשביל ההכנות לשבת.

הבשר הכשר בגרמניה מאוד יקר. אם יש שינוי של ממש בתזונה שלנו מאז שאנחנו כאן הוא שממש הורדנו את צריכת הבשר כי פשוט יקר לנו מדי לאכול בשר כמה פעמים בשבוע. זה פשוט לא זמין לנו כמו שזה היה בארץ. אנחנו קונים בשר רק לכבוד שבת.

התחקיר של כולבוטק לפני שבוע ומשהו – עשה אצלי מה שנקרא "נחיתת אסימון". שום בשר שמגיע ממפעל כלשהו או חווה גדולה מדי לא יכול להבטיח באיזו שהיא צורה שהחיות לא סבלו. וחיות שגדלות במשקים "כמו פעם" ונשחטות כמו פעם – רק לרגל אירועים מיוחדים או חגים גדולים – מחיר הבשר שלהן מגיע כאן גם לשבעים אירו לקילו. לא משהו בטווח האפשרויות שלנו.

כך שהתחלתי לחקור ברצינות איך להתחיל להיות יותר לכיוון טבעונות במנעד האכילה שלי. הצעד הראשון היה בשבת הזאת. מכיוון שהגבר שלי גם ככה שובץ לעבודה בקהילה אחרת – לא היה טעם בבישולי השבת המאסיביים הרגילים. ולכן כל מה שאנחנו לרוב מכינים – הוחלף בוורסיה נסיונית טבעונית.

יש לנו סיר בישול איטי שבו אנחנו מכינים את החמין לשבת. במקום קילו פלוס מינוס של בשר גולאש ומשהו כמו 5-6 ביצים – הפעם שמנו משהו כמו 300 גרם סייטן שקנינו מוכן בצנצנת מחנות טבעונים ו-200 גרם טופו במרקם המוצק שלו. הכול בקוביות ויאללה פנימה עם המרכיבים האחרים הרגילים: תפוחי אדמה, שעועית לבנה ואדומה, אבקת מרק (הפעם פרווה), פפריקה מתוקה וחריפה, מלח ופלפל. ומים:-). הסייטן לא יצא וואו אבל הטופו לגמרי יצא וואו. על הסייטן אני עוד אעבוד. בתכל'ס נותנים להכול רתיחה ואז מורידים את הסיר ל"שמור על החום" וזהו – אוכלים את התוצר בצהרי שבת. הנוזל של החמין יצא לצערי מיימי מדי ונצטרך לחשוב על עיבוי כלשהו, אולי אבקת פירה או חלב קוקוס.

ולהלן מתכון שלם לחמוסטה הטבעונית כמו שהועלה היום לפייסבוק שלי:

המצרכים:

המלית של הכופתאות:
400 גרם פטריות שמפיניון קצוצות דק
3-5 בצלים קטנים קצוצים דק
חופן נדיב של אגוזי מלך – ניחשתם נכון – קצוץ דק
את כל זה מאדים עם שתי כפות שמן זית במחבת מתכת או טפלון עד שהפטריות מאבדות נוזלים אבל לא מתייבשות לגמרי.
אם אתם לא מהמשקיעים – לתת לכל התערובת כמה שוסים של מקל בלנדר. זה צריך להיות במרקם של הבשר הקצוץ שפעם היינו שמים בפנים. כלומר לא להתעצל, כי חתיכות גדולות מדי מקשות על סגירת הכופתאות. שמים בצד כדי שיהיה בטמפורטורה נוחה לעבודה

שופתים את המרק:
מים – חצי סיר בערך
4-5 עלי מנגולד גדולים חתוכים לרצועות
סלרי עלים וקצת גבעולים אפשר גם – קצוץ גס – חצי חבילה
2 שיני שום כתושות או כפית שטוחה אבקת שום
1-2 כפות מלח לימון או מיץ משני לימונים טריים
כפית כורכום
מלח לפי החשק (אבל בזהירות אם אתם מאוהבים)
כף אבקת מרק פרווה או תוספת מלח

מביאים מים לביעבוע ושמים בפנים את כל האבקות והעניינים, מערבבים ואז מכניסים את העלים. מביאים לרתיחה.

בזמן שהמרק מתבשל – הכנת הכופתאות:
מצרכים לבצק:
400-500 גרם סולת
כוס ומשהו מים פושרים
קצת מלח
לערבב בעדינות (יד אחת בקערה ויד אחת מוסיפה מים). צריך שיהיה גוש בצק שאפשר לעבוד איתו – לא נוזלי מדי ולא כזה שהסולת מרגישה בו "גרגירית".
מוציאים מהגוש חתיכה ומכדררים לכדור בגודל כדור פינג-פונג. מייצבים אותו בשקערורית של כף היד הלא דומיננטית שלכם ולוחצים עם אגודל הדומיננטית פנימה פעמיים שלוש ואז עוברים להשטיח את הקצוות. הראשונים תמיד יוצאים לי מעאפנים והאחרונים פיגוז.
שמים במרכז הבצק המושטח קמצוץ נדיב של המלית. יש כמה שיטות לסגור. נסו את כולן ותבדקו מה נוח. הכי חשוב מבחן התוצאה – טעים ולא נפתח בבישול. אני משחררת קצת את הקצוות מכף היד ומביאה אותם יחד כמו אוזן המן וסוגרת הכול. חלק יוצאים לי כדוריים, אחרים יוצאים קבביים או כמו הצרות שלי;-), תלוי בגודל – יוצאות 16-20 כופתאות. מתאים לזוג בשבת או לארוחה של ארבעה.

אחרי שהמרק עם הירקות רתח, שמים בפנים את הכופתאות, אחת אחת ולנסות שהן תהיינה אחת לצד השניה ולא אחת על השנייה. מכסים, מביאים לכמעט רתיחה נוספת – ומנמיכים לאש קטנה לעשרים דקות בערך. וזהו. מרק סופר טעים.

והוא טעים גם שתי יממות אחרי ההכנה. אולי אפילו יותר. אבל תוך גג שעה יחוסל. טעים מדי, יו נו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים בגרמניה | תגובה אחת

כיסוי ראש – האם באמת החילונית הישראלית זוכה לחופש?

ואתחיל בסיפור. ביום קיץ חם במיוחד לבשתי חצאית כדי שיהיה איוורור מלמטה ושמתי כובע מהטיול השנתי כדי לא לחטוף מכת שמש. וככה הסתובבתי ברחוב יפו בירושלים.
עכשיו מה? אנשים חייבים, בשביל שלוות נפשם, להכניס אותך ל"מגירה". את דתיה? את נשואה? את רווקה?

כיום בציבוריות הישראלית אין לנשים חילוניות ורווקות שום חופש אופנה אמיתי. בגרמניה למשל בחמש שנים האחרונות בקושי אפשר היה למצוא שמלות, טוניקות או חצאיות מקסי. היו בחנויות חצאיות מיני או הכי הכי ארוך חצאית עד גובה הברך. ופתאום בשנתיים האחרונות – אופנה חדשה – חצאיות מקסי, שמלות ארוכות אפילו עד הקרסול, טוניקות קצרות שרוול עם בודי באורך של אזור הברכיים.
באתי לבקר לפני כמה שבועות בארץ עם הקטנצ'יק. ירדתי מהמטוס עם הקוקו שלי וכובע מצחייה בגלל השמש וחצאית סופר אופנתית שקניתי ברשת טשיבו. בת דודתי שבאה לאסוף אותנו בשדה התעופה כמעט חטפה שבץ. הייתה בטוחה שאבוד, זהו, חזרתי בתשובה. ראיתי שהיא עוד עלולה לחשוב שאין עם מי לדבר וחשבתי שמזל שארזתי גם כמה ג'ינסים. ותודה לאל חזר לה הצבע לפנים.

חילונית ורווקה בארץ – האם היא יכולה ללכת לפי צווי האופנה החדשים של אירופה וגם להתהדר בכובע סטייל למשל הדוכסית קייט? נכון שלא? למה בעצם?

כי ידחפו אותה חזק ל"מגירה". מה מבינים כיום כשאישה בכל גיל לובשת חצאית ארוכה וכיסוי ראש כלשהו ולו רבע סנטימטר בד על הראש ===> היא דתייה, נשואה וכל מה שנשאר לפענח זה רק מאיזה זרם היא ביהדות שומרת המצוות. היא מחברון? היא אשכנזיה? היא מתפוצות צפון אפריקה? זה נטורי קרתא? היא דוסית חלילה וחס?

כשאני הסתובבתי לי לכן ככה פתאום בכיסוי ראש וחצאית ברח' יפו בירושלים – מישהי פנתה אליי ודיברה אליי באנגלית. היא הייתה בטוחה שאני תיירת אמריקאית. למה? כי נראיתי לה מוזר. משהו בחצאית שלבשתי היה לחלוטין לא תואם דוסיות. כי היא הייתה בצבע כחול לא כהה מספיק ודי צמודה לירכיים שלי. דתיות "אמיתיות", אסליות שכאלה, לובשות חצאיות אפורות, שחורות או גג חומות או כחולות כהות והעיקר כמה שיותר רחבות ומסתירות קווי מתאר. וגם הכובע שלבשתי – איך שהוא נראה היה לה כובע של תיירים. זה שהוא פשוט היה הכובע שלי לטיולים שנתיים עוד מימי התיכון – לא עלה על דעתה של הגברת כלל.

ובפעם אחרת בכלל נהייתה פדיחת ענק וסופר מצחיקה. אחרי מותו של אורי יקירי בעת שירותו הצבאי הייתי מאוד אבודה. הרב של האוניברסיטה העברית הקשיב לצערי ושידך ביני ובין אישה יקרה שהסכימה ללמד אותי איך להגיד תהילים עבורו למשל. התחלתי לבוא להתארח אצלה בחגים ובשבתות בבית וגן. הכרנו ב-1995 וביקרתי אצלה שנים על שנים. בחורף 2003 כבר הייתי בחברות עמוקה עם מי שלימים נהיה בעלי. הייתי באותו אחר הצהריים אצל ידידתי וקבעתי איתו שניפגש ביציאה מבית וגן לכיוון בית הכרם. מפאת כבודה של חברתי היקרה לבשתי בגדים צנועים. חצאית ארוכה, מעיל ארוך וגם כי היה קר – חבשתי כובע צמר שחור.

נפגשנו על אם הדרך וניסינו לעצור מונית. אף אחת לא עברה. אז הכרענו להתקשר ולהזמין אחת. ומכיוון שאני בתכל'ס חילונית לגמרי ורגילה לחיבוקים ונשיקות בפרהסיה – קיבלתי על אם הדרך חיבוק ענק מהגבר שלי וגם נשיקה על הפה. לא שמנו לב בכלל שכבר הגיעה המונית. הנהג ישב בפנים והביט בנו ובעצם בי בעיניים קרועות לרווחה ובפה פעור. הוא בחיים לא ראה מה שהוא חשב לפי כל הנוסחאות שהכיר לדוסית ועוד דוסית נשואה – שתעיז לנשק גבר ברחוב ועוד פה לפה! לאן התדרדר הדור! אם גם על הדתיים האלה אי אפשר לסמוך אז מה תגיד אזובת הקיר המצויה?

ריחמתי עליו אז הורדתי במונית את הכובע ופייסתי את דעתו ובסוף גם צחקנו קצת על כל הקטע ודיברנו קצת על אופנת נשים.

אז בא לי לשמוע מה דעתכן. האם אתן תרגשנה חופשיות ללכת עם למשל כובע דיסטנס או כובע מצחייה קולי וחצאית מקסי כשאלו יגיעו לבתי האופנה הישראליים?

חג שמח יקירותיי:-)

פורסם בקטגוריה רק בישראל | 4 תגובות

לו יכולתי הייתי קוסם

חיפשתי את מילות השיר הזה ברשת. זכרתי קטעים קטנים ממנו כפתיח של סדרת שחור לבן שהייתה בחינוכית כשהייתי ילדה. להפתעתי גיליתי שלשיר הזה, בביצועה של חווה אלברשטיין, יש שני בתים אחרים ושזה שזכור לי הוא בכלל השלישי ושיש בית רביעי ומסכם שהופך את כל השיר לשיר דיכאון שלא היה מבייש שירה מזרחית אסלית.

ולכן אני שרה לקטנצ'יק רק את הבית שגם ככה תמיד הכרתי:

לו יכולתי הייתי קוסם

מטייל בין ספרי אגדות

הייתי את כל העולם מבשם

בריחם של כרמים ושדות

הייתי קורא לילדים

לוקח איתי את כולם

לארץ קסמים חמודים

שם ירח תלוי על סולם

והפזמון:

לו רק ניתן, לו רק ניתן

הייתי עושה זאת מזמן

 

קוסמת אני לא. אבל אני מצליחה איך שהוא לגדל תינוקי בונבוני אמיתי (אוליבר כבר בן 13 חודשים), וגם לנהל משק בית, וגם לתחזק לא מעט תחביבים כמו אפייה, סריגה, גלישה וקריאה ואפילו קניתי לעצמי מתנה לכבוד פרויקט חדש: היה מבצע באלדי על מכונת תפירה של סינגר עם אחריות לשלוש שנים. חמותי המקסימה שתופרת כבר שנים ראתה את הלינק ששלחתי לה ופסקה: "לקנות ושימי לב שמוטב למהר כי המלאי יפונה כבר ב-2.10".

וכך קרה שביום שישי שעבר, בעוד בעלי מכין צ'ולנט בבית לשבת, יצאתי עם הקטנצ'יק מבית החולים לילדים לגיחה קצרה לסניף האלדי וחזרתי למחלקה וברשותי מכונת תפירה חדשה דנדשה. הגבר שלי פינה אותה משם ביום ראשון ולשמחתינו חזרנו הביתה כבר ביום שני. אבל מאז לא ראיתי אותה אפילו! לא היה רגע פנאי.
מאז שחזרנו הביתה הזמן טס בין כביסות, קיפולים, בישולים לחג, גלישה ואריגת שטיח קטן שהתחלתי די מזמן ובא לי לסיים כדי לפנות מרחב לפרויקט הבא. התכנון הוא להכין מתנה לגיסתי אנגרט. היא והחבר שלה אירחו אותנו מאוד יפה בדירתם בברלין ויש להם שירותים קטנצ'יק לא פחות משלנו וכשנגמר שם נייר הטואלט לא הצלחתי לגלות איפה הם מאפסנים את הרולים הרזרביים. משום מה בגרמניה לא מכירים את ההמצאה הישראלית הזאת לתלות על הקיר מערך של 2-3 כיסים לרולים נוספים כדי שגם אורחים בעלי יוזמה יוכלו לשים רול חדש על המתקן ובא לציון גואל. כך שדבר ראשון שייתפר לו במכונה יהיה משהו בסגנון עבור השירותים שלהם.
יאללה, עכשיו קפה נוסף ומקצה ניקיונות אחרון לפני שאני שמה את החלות לשבת בתנור. הימים מתקצרים והשבת באה לי לא פעם ממש בהפתעה:-D

שבת שלום לכם ותודה לכל הקוראים שנשארו רשומים למרות שלא עידכנתי כאן עידנים על עידנים.

פורסם בקטגוריה החיים בגרמניה

מחירי השכירות בארץ פשוט הזויים

ראיתי הבוקר את הכתבה הזאת בלמה-נט

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4100566,00.html

4500 ש"ח, אחרי הנחה, לדירת שני חדרים ברחוב שקט בתל אביב. 65 מ"ר. מדובר על 900 אירו אך ורק על שכר הדירה, כלומר בלי הוצאות ועד בית, ניקוי חדר המדרגות, חימום בחורף, חשמל, מים, ארנונה. וכמי שיודעת היטב מה מרוויחים בארץ גם אנשים שבאים עם תואר – הסכום שנדרש כאן הוא משכורת שלמה – עוד לפני שבכלל נשמתם.

יש אנשים שמרגיז אותם לשמוע על החיים בחו"ל. אומרים לי שזו קנאה, או כעס או לא יודעת מה. אני לא עזבתי את ישראל "כדי לעשות את המכה". באנו לכאן לשם לימודי הדוקטורט של בעלי וחיינו גם כאן מהיד לפה. המעבר עלה לנו באזור 30 אלף ש"ח וכדי לחזור לארץ מתישהו בשנים הקרובות נצטרך סכום כפול.

גם בגרמניה יש יוקר מחיה, ועליות מחירים. אבל המחיר שאני משלמת בסופר על היוגורט ועל הגבינה נשאר אותו הדבר ב-6 השנים שאני פה. בארץ זה לא ככה ויש עליות של עשרות אחוזים במחירים של מצרכי בסיס.

מפאת זה שבעלי מתחיל בקרוב לעבוד בעיר חדשה וגם לכבוד התינוק שבדרך – עברנו כאמור דירה לצפון גרמניה. כשאני רק חושבת על מחירי דירה מקבילה בתל אביב או בירושלים – אני יודעת שאין שום סיכוי שנוכל אי פעם לחזור לגור בארץ אם השתוללויות המחירים שם ימשיכו כמו שהן. יש המוני ישראלים כמוני שלא עזבו לתמיד ולא עזבו עם רצון לטרוק את הדלת מאחוריהם אלא הלכו בעקבות הזדמנות כזאת או אחרת וחולמים על לחזור תוך כמה שנים. והחלום הזה הולך ומתנדף. הוא החל להתנדף כבר כשביבי חיסל את כמעט כל ההטבות לתושבים חוזרים ובעיקר מול הקנס האימתני מטעם קופות החולים שכמשפחה שלמה שצריכה לעמוד בו – ברור לי שלא נצליח. לא רואה מתי אי פעם יהיו לי סכומים כאלה לתשלומי קנסות מופרכים גם אם יעשו מבצע של שנת 66 למדינה או מה שזה לא יהיה.

אנשים כמוני, שעזבו ורוצים לחזור, לא באמת צריכים מבצעים משכנעים. אנחנו רוצים לחזור. חולמים על זה. מהרהרים. שוקלים את זה בלי סוף. מה שצריך לקרות זה שקודם כל למי שכבר בארץ יהיה שם טוב ומרווח. ברגע שלאחותי יהיה לא רק איך לשלם שכר דירה אלא גם איך לשים כמה גרושים בצד ליום סגריר – אפשר יהיה לדעת שזה אפשרי לחיות שם, בארץ הקודש.

שימו לב, אני בכלל לא מדברת על לקנות דירה. למה בכלל לקנות? לפעמים מפטרים אותך – כמו שקרה לנו כבר בארץ. בגלל ששכרנו – יכולנו פשוט לעבור לחלק מעפן יותר של העיר. אם כבר הייתה לנו משכנתא – היינו עוברים לגור ברחוב. יש קטע אמוציונלי לחלוטין בשיקולי קניית דירה. אנשים משוכנעים שזו רכישה מוצדקת בלי לחשוב כלל על העלויות ועל המשמעויות האמיתיות. על זה שקונים בית בשלב שבו לא ברור עד כמה יש גנים קרובים ובתי ספר טובים. עד כמה חלוקת החדרים גמישה ומתאימה לעוד ילד או שניים. כל דירה מצריכה תשלומי מיסים, תיווך, עמלות עורכי דין וכל אלה מצטברים לכמה עשרות אלפי שקלים שהם בקלות שכירות של כמה חודשים. המון זוגות מתפשרים על דירות בשכונות לא משהו, בבניינים באיכות בנייה ירודה, עם בידוד נוראי שמעלה בטירוף את מחירי החימום בחורף. אם קונים דירה ונשארים בה עשרים שנה – ניחא. אבל כמה זה באמת קורה? המון זוגות עוברים דירה לפחות פעם אחת בעשר שנים. ואז בכל פעם יש שוב מיסים ועמלות. וגם ההנחה הבסיסית שמחירי הנכס תמיד עולים – לחלוטין לא נכונה אם קניתם בית בשכונה לא משהו כי לא תמיד הבועה לטובתכם. חוץ מזה שבקנייה – שמים את כל החסכונות ובמקום שהם ימשיכו לעבוד עבורכם ולצבור ריבית כלשהי – גם אין רזרבות לשום מקרה חירום וגם אין ריבית וגם אין ודאות לרווח בעת שרוצים למכור את הנכס מכל סיבה שהיא. מכאן הדרך לאוברדרפט היא נורא נורא קצרה.

כשנחזור לגור בארץ – אני רוצה להמשיך לחיות בשכירות. זה גמיש, זה נוח, זה מאפשר לבדוק אם שכונה מתאימה לנו, זה מאפשר לבחון את מגמות השוק בצורה שקולה ואין בזה שום הפסד. המון אנשים אומרים לי שמשכנתא זה יותר טוב מלשלם שכירות כי הבית נשאר שלך. זו האשליה הכי גדולה כי הם לא קולטים שהם כן גרים בשכירות. הם השוכרים והבנק הוא בעל הבית עד שהם יוכיחו אחרת – בעוד עשרים שנה בקירוב. אם בכלל.

אני מדברת על המקרה שלי בלבד. על זוגות כמונו שאין להם לא 90 ולא 80 אחוזים מהכסף לקניית דירה בשכונה כלשהי בעיר שבה הם עובדים או לומדים. ולכן רק שכירות היא משהו שבכלל סביר לצפות לו. צריך להיגמל מהקטע של "חייבים לקנות דירה" וזה יקרה רק כששכר הדירה יהיה נורמלי. ולא, לשלם 900 אירו בחודש לדירה של בקושי שני חדרים בתל אביב זה לא נורמלי. קראתי המון טענות בטוקבקים על זה שהמפגינים מפונקים. זה לא פינוק לגור באותה עיר שבה אתה עובד. זה לרוב הכרח. וזה בוודאי הכרח עבור המון זוגות צעירים לגור בקרבה סבירה להוריהם כי אחרת הם קורסים בעת ניסיון לגדל גם ילדים בתוך מכבש הלחצים הזה. הורינו הצליחו גם לגדל אותנו וגם לחסוך. אנחנו לא מצליחים ואנחנו עובדים קשה מאוד. הייתי בשמחה גרה בפריפריה – אם היו שם מקומות עבודה ותשתיות נורמליות. המוני אנשים עושים את זה בגרמניה. גרים במקומות קטנים יחסית ועובדים בערים הגדולות שלידם. אבל מס הכנסה מתחשב ועוד איך בהוצאות הנסיעה שלהם. זו הוצאה מוכרת. האם גם בארץ מי שיגור בנגב וימשיך לעבוד בתל אביב יקבל את הוצאות הרכב והדלק כהוצאה מוכרת? האם יש באמת מערכת רכבות, כבישים ותחבורה ציבורית שיכולה לשרת את הציבור כך שזה יהיה אפשרי לחזק את הפריפריה? המון אנשים חולמים על לגור במקום שקט וחביב במקום בערים סואנות ברגע שיש להם ילדים. בגרמניה זה אפשרי. בארץ – זה חלום באספמיה.

בברלין, דירה של 80 מ"ר, שקטה ועורפית, באחת השכונות הכי קוליות, עם תחבורה ציבורית שמביאה אותך תוך 15 דקות לכל מקום מרכזי שרק תרצה – עלתה לנו פחות מ-600 אירו וזה היה כולל חימום בחורף, ארנונה, וניקיון חדר המדרגות. טוב נו, מי שמכיר את גרמניה יודע שמחירים בברלין זולים בהרבה ממה שמשלמים בערים אחרות במערב המדינה. בהיידלברג שילמנו על דירה של 48 מ"ר קרוב ל-700 אירו כי היא הייתה ממש במרכז העיר ובכל זאת ברחוב שקט. ועדיין – זה לא מתקרב למה שמשלמים בארץ אך ורק על שכר הדירה בלי עלויות העירייה וכל השאר. חיינו מהיד לפה, לא חסכנו אגורה בשנים האלה. אבל בארץ – היינו נכנסים לספירלה של חובות. כי לא לכל אחד יש הורים שאפשר לגור אצלם. לא לכל אחד יש חסכונות כלשהם.

אני מחזקת את ידם של כל אלו שמפגינים שם בארץ. אתם נלחמים גם בשביל החלום שלי לחזור לארץ מתישהו ולגדל שם את ילדיי במקום בגרמניה. גרמניה ארץ יפה ולעבור בה היריון בקיץ זה הקלה כי כאן בקושי יש 20 מעלות בחודש בהאחרון. אבל היא לא הבית ולעולם לא תהיה הבית. היא לא מקום אידיאלי עבורי לחיות בו. ישראל היא כן המקום האידיאלי. כי היא הבית. ואליה אני שואפת ולשם אני מתישהו מקווה לחזור. אם רק יהיה אפשר לעמוד בזה. כי התאבדות כלכלית לא באה בחשבון. כשעוד היינו רק אנחנו עוד יכולנו להסתכן. עכשיו כבר לא.

המצוקה בארץ היא לא רק שכר הדירה המטורף. זה גם מחירי החשמל, המים, האמרת מחירי המזון, מחירי החינוך בכל הגילים וזה שמערך קצבאות הילדים דפוק לאללה. רוב ההוצאות הן בילד הראשון והשני, לא החל מהרביעי שרוב מעמד הביניים לא מגיע אליו בכלל. וגם למשפחות דתיות העלויות הללו זהות וגם הם צריכים את הכסף בילד הראשון ולא אחר כך. הדרך הנכונה לעודד ילודה בישראל היא לתת את רוב התמיכה לזוגות צעירים בילד הראשון והשני.

יש הרבה מה לשפר גם בלי להפוך את ישראל למדינה סוציאליסטית כמו שאוהבים להפחיד אותנו. יש אפשרות לנתב את המיסים באופן שייטיב עם העם שנושא ברוב הנטל.

עלו והצליחו. אתם נלחמים בשביל כולנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

נכון שמעולם לא שמעתם על הפליטים מאיי צ'אגוס?

לעולם טוחנים במוח רק את הפליטים הפלסטינים. יומם ולילה. על הפליטים היהודים ממדינות ערב – קרוב למיליון יהודים – אף מילה. גם לא מטעם ממשלות ישראל לדורותיהן. קרוב למיליון איש שגורשו עם בקושי מזוודה פר בן אדם.

והנה – שוב מוכח לי שמה שמבוצע על יהודים בעוד העולם שותק – ייעשה גם במקומות אחרים. כי הרוע רק מתחזק ומשתכלל, לא נעלם.

איי צ'אגוס נמצאים באוקיינוס ההודי. הם אידיאלים עבור מי בדיוק? האמריקאים, שחשקו בהם כבסיס צבאי אווירי וימי. האיים האלה שייכים מאז 1814 לבריטים. והיו עליהם תושבים שבאו לשם כעבדים, חיו שם יותר מ-200 שנה ונחשבים לפי החוק הבינלאומי כתושבים חוקיים של המקום למרות כשאוכלוסיית עבדים ואחר כך עובדים שכירים – מעולם האדמה לא ניתנה להם כרכושם הפרטי אלא הייתה של בעלי המטעים ואחר כך של הקונצרנים וממשלת בריטניה שקנתה את האדמות.

האמריקאים רצו מקום "בלי תושבים". הבריטים – רצו את הכסף ואת הדיבידנדים של לעשות עסקים שכאלה עם האמריקאים. מה עושים? נכון – תחילה עושים את כולם מובטלים, אחר כך מרעיבים, בנוסף מפחידים. ואז מתחיל גירוש פאסיבי – הגירה, כל מי שנסע מסיבה כלשהי לארץ אחרת לא הורשה לחזור ואחר כך גירוש של ממש ושימוש בשקרים מול האו"ם כדי שהעניין יעבור בשקט.

http://topdocumentaryfilms.com/stealing-a-nation/

נכון שלא שמעתם מעולם על הפליטים האלה? על זה שהם גורשו עם בקושי מזוודה פר בן אדם? על זה שמאנשים עם זהות, בית, עבודה וקצת רכוש הם הפכו בן לילה לאזרחים סוג ב' של אימפריה שמכרה את חייהם ואת זהותם וזרקה אותם לעוני מחפיר באי שבו כבר הייתה אבטלה של 20 אחוז והם אינם דוברים את השפה המדוברת בו  ואין להם עליו שום רכוש. רבים מהם מתו ממחלות, רעב, כאב לב, התמכרויות והתאבדות. הם מנסים כבר 3 עשורים ויותר לקבל דין צדק. מול הבריטים, האמריקאים ונכון לכרגע – גם בבית הדין האירופי.

וכל עוד זה תלוי בבריטים – העולם ימשיך לא לדעת כלום. עד שכמו שהם מקווים – אחרון המסכנים האלה ימות במאוריציוס בעוני מחפיר שהוא מנת גורלם כבר עשורים.

כל מה שנעשה לעם היהודי – חוזר על אומות העולם. כשיש דת או אמונה או עם שהם קטנים, חסרי הגנה כלשהי וחסרי זכויות או כאלה שקל להעלים את הזכויות שלהם ברגע שנוח למישהו – הגורל שהיה מנת חלקם של היהודים בכל מקום – חוזר ונשנה בעוד מקומות ומנוסה בהצלחה איומה ונוראה על עוד עמים, על עוד חסרי ישע.

יש אנשים כאלה. תושבי איי צ'אגוס שנזרקו לכלבים.

תעבירו הלאה.

פורסם בקטגוריה הגיגים | תגובה אחת

סוג של שמירת היריון

ביום שלישי הייתי אצל הרופאה שלי והיא אמרה לי משהו שלא ממש הייתי מוכנה אליו נפשית – הכאבים שיש לי לאחרונה הם לא כהשערתה של חמותי בגלל שבקושי עשיתי ספורט בהיריון הזה, אלא בגלל שצוואר הרחם שלי התחיל כבר כעת להתקצר. וזה שלב מוקדם מכדי שזה יתחיל.

בעלי לא יכול בשום אופן לבוא להיות איתי כי עכשיו מתחילות הבחינות שלו. לנסוע שוב לחמותי וחמי לא אפשרי כי הנסיעות הורגות אותי מכאבים. גם לנסוע בסך הכול כמה תחנות באוטובוס זה חוויה ממש כואבת. ללכת יותר מ-10 דקות רצוף גם כן כואב.

שאלתי את הרופאה אם מותר לי לשחות והיא אמרה חד משמעית – שום ספורט, שום אמבטיות, לא להרים שום דבר ולנוח המון בשכיבה.

בצר לי, לקחתי עוד צ'אנס והרמתי טלפון לאימא שלי. אמרתי לאחיות שאני במצב לא טוב עם ההיריון וצריכה לדבר איתה. כנראה שאלו היו מילות הקסם כי הפעם אימא שלי הסכימה לבוא לטלפון לדבר איתי. ולא דיברתי איתה על שום דבר חוץ מהלחץ והפחד ומה שהרופאה אמרה ושאלתי אך ורק אם היה לנו דבר כזה במשפחה. היא אמרה שלא. אין היסטוריה כזאת.

אולי גרם לזה מעבר הדירה או כל המערך המשפחתי המורכב. לא יודעת. מה שכן ברור – מנוחה חייבת להיות ובכל מקרה האינסטינקטים שלי של לא להתאמץ מדי היו לגמרי נכונים. אני כן יוצאת להסתובב בחוץ אבל ממש לפרקי זמן קצרים, בלי להגיע להזעה או התנשפות.

אני מנסה לשמור על אופטימיות. אם רק אצליח להחזיק מעמד עם ההיריון אפילו עוד 4 שבועות – הגבר שלי כבר יוכל להיות איתי וכבר נהיה בתוך פאזת שבועות שנחשבת סבירה לגמרי ללידה גם אם זה לא שבוע 40 וצפונה ממנו.

הכול נהיה כעת אתגר לוגיסטי. אני בעיקר מחפשת חנויות שתהיינה במרחק הליכה סביר מהבית וזה שולל את רוב המקומות שנמצאים במרכז העיר למרות שזה מגוחך. אבל מה לעשות – גם נסיעה של 2-3 תחנות באוטובוס היא מעל לכוחותיי.

תחזיקו לי אצבעות!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

שבוע 32 זה כבר חודש תשיעי?

תהרגו אותי – לא מבינה מה היה רע עם לספור לך חודשים וזהו. למה צריך את הבלגן הזה של שבועות כשגם ככה מה שיוצא בסוף זה שאת מגיעה לחשבון שהשיר "אחד מי יודע" טעון תיקון כי זה לא "תשעה ירחי לידה" אלא עשרה וזה עוד במקרה שאת לא מגיעה לזירוז כי את כבר בשבוע 43.

בתנ"ך הורוד להיריונית בגרמניה, או בשמו – das Mami Buch – כתוב שבעצם חודש ראשון זה שבועות 1-6. לא יפה? תודו שזה יפה. איך לתוך "חודש" דוחסים 6 שבועות. כי לרופאים בימינו, עם כל הטכנולוגיות וזה וזה, אין מושג מתי בדיוק נכנסתי להריון. זה היה לפי החישובים שלי ביום ה9-10 למחזור. או ליתר דיוק – סוף השבוע שנכנס להיסטוריה המשפחתית כ"הסופ"ש שבו אפינו את עוגות חג המולד בבית של חמותי". מתברר שכמאמר האמריקאי השגור – באותו הסופ"ש כבר היה עוד משהו ב"תנור".

את התנ"ך הוורוד קיבלתי במתנה מאישתו של הדוד הברלינאי של בעלי. בכלל כל המשפחה שלו מתרגשת איתנו ושמחה איתנו ברמות שהמשפחה שלי בארץ לא מראה גם כעת. היחידים בארץ שמראים התלהבות ושמחה אמיתית הם אחותי הצעירה, כמה מהדודים והדודות וחברות אינטרנטיות שלי. השאר מהמשפחה הקרובה – קול ענות חלוש או יותר גרוע מזה – חרחורי ריבים, מתחים, כעסים ואשכרה התעלמות מקיומי. עזרה? תמיכה נפשית? מילה טובה? הצחקתם אותם. אבא שלי עוד איך שהוא בסדר. אבל גם מולו – אין גן שושנים אף פעם. זה יותר גן קוצים עם שושן אחד או שניים.

אני לא באה בדרישות לאף אחד. ממש לא. ההורים שלי כל כך לא טיפחו, בלשון המעטה, איזה שהם קשרים משפחתיים, שברוב המקרים לא רק שבקושי יש קשר להיבנות עליו – גם מה שבנוי שם – בנוי על משהו שמריח כאילו נבנה על אתר חיריה במקרה הטוב ועל אתר רמת חובב במקרה הפחות טוב והיותר שגור. היחסים היותר טובים – הם אלה שאני טיפחתי לבד עם קרובים ולא פעם – ממש נגד רצונם של הקרובים מדרגה ראשונה. והמגורים בגרמניה לא בדיוק עזרו לתחזוקה. כך שאני לא כועסת על אף אחד מהם.

אבל מה לעשות – אני כן מוצאת את עצמי משווה. משווה את המשפחה שלי למשפחה של בעלי. שכמוני – שנים לא חי בגרמניה בשל לימודים ומגוריו איתי בישראל כשרק הכרנו. בעצם בהשוואה – הגבר שלי נעדר מגרמניה כמעט פי שניים יותר זמן. והנה פלא – כולם כאן מרוגשים חבל"ז מזה שאני בהיריון סוף סוף – קיבלנו ים אי-מיילים, ובני משפחה שבתכל'ס בקושי פגשתי פעם או פעמיים – מתקשרים לחמותי ושואלים איך אפשר לעזור לנו ובמה.

ומה, צבעתי להם את הבית? עשיתי בייביסיטר במשך חופשים שלמים? ניקיתי, בישלתי, אפיתי, תיחזקתי, חיבקתי, תמכתי, הלוואתי להם כספים בלי לבקש חזרה? לא. רובם בקושי מכירים אותי מעבר ללראות אותי בכמה מפגשים ב-6 השנים האחרונות.

ואולי זו הצרימה שאני חשה. דיסוננס ענק בין מה שלימדו אותי לצפות ובין מה שיש. כי לימדו אותי שאם אני אתן בלי גבולות ואקריב ואעניק – ביום שאני אזדקק גם כן – אני אקבל. ומה קיבלתי בתכל'ס ב-8 חודשים האחרונים מהמשפחה המיידית שלי? בסופו של חשבון – כאב לב אחד גדול. צער ובכי. וכעס כל כך ענק שבעלי וחמותי היו צריכים להחזיק אותי חזק כדי שאני לא אפנה לרב לשאול איך לשבת שבעה על הכביכול אחות גדולה שלי.

יש לי משפחה פתאום. אולי זה השוק הכי גדול. כל כך גדלתי לבד, בלי עזרה מאף אחד ועוד על אפם ועל חמתם של אלו שממש פעלו וחתרו נגדי – שאני לא פעם בכמעט הלם מהנחמדות ומהאהבה שמורעפת עליי מהמשפחה של בעלי. לא רק אכפתיות וטלפונים ואי-מיילים ושקיות מלאות בגדי תינוקות והעזרה המאוד מאסיבית שקיבלנו במעבר הדירה. יש לי פתאום אימא ואבא. שאימצו אותי. בלי תווית מחיר. בלי דרישות. בלי בקשות, סחיטות רגשיות. כלום. הם פשוט שמחים שאני אשתו של הבן שלהם.

הלם החדש.

והכול מצטרף לנס הזה שגודל לי בבטן. שזז. זה בכלל השלב הכי מדהים. השלב הקסום הזה שלא מצריך את התלות באולטראסאונד כדי לדעת שהכול אמיתי. שהנס באמת בפנים. גודל וצומח.

ואני מודה. מודה לאל על הלימוד שאני מקבלת. על ההשתחררות שבעצם הגעתי אליה. נגמרו הציפיות. ההתפכחות הייתה כואבת ועדיין לא לגמרי התאוששתי מהיחס של אחותי לשעבר ואימי הביולוגית – אבל זהו. אני בפאזה אחרת. ויתרתי. ויתרתי על החלום שמתישהו הן תהיינה מה שאנשים חושבים שזה אומר "היא אחותך", "היא אימא שלך". לא. אין לי שתי אחיות. יש לי רק אחת. ואין לי אימא. יש לי חמות מקסימה שמתפקדת כמו שאימא שלי מעולם לא תיפקדה בחיי, בשום שלב.

כשלבד לי – יש לי למי להתקשר. יש לי ממי לשמוע עצות. יש מי שמרצונם ומיוזמתם מציעים עזרות מדהימות שאני במסגרת היותי "זה שאינו יודע לשאול" – פשוט מרוגשת מעצם המחשבה עליי. ההתחשבות הזאת. הנתינה כי אוהבים אותי.

לדירה החדשה אני מכינה קולאז'ים מתמונות שישבו באלבומים או נדדו בין מסגרות לאלבומים בכל מיני שלבים. ויש אנשים שהגעתי למסקנה שלא מגיע להם להיות לי מול העיניים. ולכן – הם באמת לא יהיו שם. כמו שהם לא שם בחיי. לא כשאני אי פעם באמת צריכה אותם.

ולפחות המרחק הנפשי-רגשי וגם הפיזי – ייגן עליי מעוד פגיעות מהם וייגן על הדור הבא מהמוראות שאני ספגתי.

מוטב עכשיו מאשר לעולם לא. עם כל הכאב.

הכול חדש לי. הכול מאתגר. והכול נראה הרבה יותר אופטימי ממקום מושבי הנוכחי. כל כך הרבה יותר אופטימי. יש לי בית, יש לי משפחה. וזה לא בישראל. זה כאן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

התוצאות העגומות של לגדול על "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?"

אז ראשית – לכל הגברים אי שם שלא מבינים מה המשמעות של שתי האותיות הפשוטות שחוברו להן יחדיו:

ל+א = "לא". וזהו. בלי ערך מוסף. בלי עניינים. לא זה לא.

אז למה זה לא ברור לכם? למה שוב ושוב נשים אומרות "לא" וגברים מתעלמים מזה? האם זה בגלל היעדר איי.קיו, היעדר מצפון או שילוב מוחץ של שני אלו פלוס מנה נדיבה של המאצ'ו הישראלי המצוי שחושב שהוא מתנת האל לכל אישה באשר היא?

על מה בעצם אנחנו מדברים? על "היה/לא היה אונס?" וכשאנחנו בכלל מגיעים על לדבר על זה, מה בדרך כלל קורה?

א. מיד עולות השאלות המפגרות השגורות: "מה היא שתתה?", "למה היא אהבלה והלכה בכלל לפאב?", "מה היא לבשה?" ועוד פנינים אידיוטיות מהסוג.

ולמה זה אידיוטי? כי אני רוצה שתראו לי גבר אחד שבגלל שהוא שתה כמה בירות ואיבד קצת את העשתונות ואת שיקול הדעת – יסכים שזה אומר ודי אוטומטית (לפחות לפי הטוקבקיסט השגור בויינט) שדמו מותר, ושבגלל שהוא טמבל והלך לפאב ושתה – מותר לשכר אותו הלאה, לסמם אותו בסם כלשהו, לא להקשיב לו כשהוא אומר "לא", לשקר לו במצח נחושה, לזיין אותו בתחת, וגם כקינוח לעיתים להעלות את זה לרשת – כי מגיע לו על זה שהוא אהבל והלך לשתות כמה בירות.

אין אף גבר ביקום שיסכים למשוואות המפגרות האלה. כשזה נוגע לתחת האישי שלו. כי הרי – לא יעלה על הדעת.

אז למה זה כן עולה על הדעת ועל הלשון – כשזה מדובר בבנות שלכם, בנשים שלכם, באימהות שלכם, בבנות הדודה, בחברות ובכל אישה שאי פעם חצתה את דרכיכם? למה דמן מותר?

האם באמת יש הבדל בין הגבר המערבי ה"נאור" לגברים החשוכים של המשטרים סטייל חומיני? לפחות הם לא מסתירים את שנאת הנשים שלהם. לפחות הם לא מצטעצעים. הם אומרים לנשים שלהם דוגרי להישאר סגורות בבית. לא נותנים להן לצאת לשום מקום בלי ליווי צמוד של קרוב משפחה. וזה כמובן לא משנה שגם הן נאנסות על ימין ועל שמאל. אבל לפחות אין את הצביעות הזאת של הכביכול חופש שיש לנשים מערביות.

יש לנו חופש ללבוש חצאית מיני. אבל רק ש"נדע" שאם אנחנו לובשות מיני – מותר לזיין אותנו בכל פינת רחוב. כי אנחנו זונות כי לבשנו אותה. גבר שהולך עם מכנסיים קצרות – מישהו יפשיט אותו באיזו סמטה בגלל זה? נכון שלא? יש לנו חופש לצאת לבלות. לאן שנרצה. אבל אם שתינו רבע כוס בירה ומישהו הכניס לנו לבפנים סם כלשהו בלי ששמנו לב – מותר לעשות לנו מה שרק רוצים. כי בשנייה נהיינו במקום בחורה סתם לחפץ. אנחנו כבר לא בן אדם – עם רצונות, רגשות, גוף, אוטונומיה. זכות להגיד "לא". רבע פרומיל אלכוהול ובשבילכם אנחנו כבר לא קיימות. אנחנו חור.

ב. וזה אולי השקר הגדול ביותר בענייני אונס – כל עניין "מי האנס". רוב האנשים כשהם חושבים על אונס מקטלגים את זה ל-"ההוא שקפץ עליה מהשיחים". בתכל'ס רבותיי – רוב מקרי האונס מתרחשים בגלל שאנחנו נאנסות על ידי קרובי משפחה, מכרים ושאר אנשים שפשוט מעולם לא העלינו על דעתנו שיעשו לנו את זה – כי אנחנו מכירות אותם. אשכרה ככה. כי הרי חינכו לפחות אותי, מגיל מאוד קטן, לא להסתובב בלילה לבד, וכל אישה כבר יודעת לא לקבל סתם משקה מזר בפאב ולא לשתות אפילו משקה סתם כך אלא רק מבקבוק שהיה קודם סגור ולא להשאיר משקה נטוש ולו לרגע וכל זה.

אנחנו סומכות עליכם, הגברים שבחיינו. המכר, החבר של החבר, האח של החבר, אבא, אח, בן דוד, הבוס בעבודה, סתם מישהו בעבודה. מכר של "שלום שלום" שלא נראה לנו שצריך להיזהר כי הרי סבתא שלי מכירה את סבתא שלו. וזה לא מגן עלינו. ולו לשנייה. כי אנחנו נאנסות. ואם הקרבה לא נוחה לבני המשפחה – אנחנו לרוב נושתק כבר בבית. "כי אוי וויי, איזה פאדיחה". לא משנה שאנחנו מדממות. לא משנה שכל אונס באשר הוא – הוא אקט של אלימות, מחיקת היותך, פגיעה אנושה בביטחון העצמי ובטריטוריה האישית. כל פגיעת אונס מביאה לתסמונת לחץ פוסט-טראומטית והנפגעות הכי חריף הן אלו שלא מקבלות שום לגיטימציה לדבר על זה ושום תמיכה – גם לא במשפחה. ואת כל זה יש להכפיל באלף כשמדובר בהתעללות מינית וגילוי עריות במשפחה – כי אז לא פעם הפוגע הוא המפרנס הראשי וישתיקו אותנו בכל הכוחות ובכל הדרכים.

ג. ארורה אם כן וארורה אם לא – אם הלכת להתלונן: המון פעמים כבר במשטרה יגידו לך ללכת הביתה כי "זה מילה שלך נגד מילה שלו". וזה עוד החזקות שבינינו. אלו שזכו לגב ממשפחה וחברים שתומכים ועוזרים למצוא את הקול שנרמס ומסייעים לחזור להיזכר איך בכלל לנשום שוב. רבות מאיתנו בכלל לא הולכות להתלונן כי אנחנו שומעות בלי סוף זוועות שקורות למי שכן הולכת להתלונן. מתביעות שנשרו מ"חוסר עניין לציבור" ושאר כסת"חים תמוהים ועד עוולות צדק אחרות שנגרמות בלי סוף עקב סחבת ושאר עניינים. ולרובנו פשוט אין כוחות נפשיים גם לשרוד את הפגיעה וגם להמשיך בשגרת יום-יום קדחתנית של לימודים/פרנסה/תיחזוק קשרי משפחה ולרוב כל אלה גם יחד מעבר להחלמה פיזית של ממש מהחבלות שספגנו. וזה אם לא הכנסתם אותנו להיריון.

ואז כן רבותיי – לוקח זמן לקום מהמכה הזאת שנקראת אונס. להתמודד, להחלים נפשית ופיזית מהפציעות הקשות ומהחבלות. לעיתים זה לוקח שנים. ולכן זה יותר מסביר ולחלוטין תקין שנשים יבואו גם 5 וגם 10 שנים אחרי ויצטרפו לתביעה נגד אנס שחזר על מעשיו שוב ושוב עד שנפל על מישהי שלא בקלות אפשר להצליח להשתיק. ואם יש להן מזל – המקרה שלהן עוד לא נפל לקטיגוריה הארורה של "התיישנות".

על הסיוטים שלי יש בלילה אין שום התיישנות.

לכל מי שנראה לו שזה "נו איתה, למה היא לא תבעה אותו אז?" – שיענה לי על זה:

א. כמה עולה שעת עורך דין?

ב. כמה עולה תצהיר לבית המשפט?

ג. כמה עולה אגרת בית משפט?

ד. כמה עולים ימי עבודה מבוזבזים, ימי מחלה להתאוששות מהאונס, ימי התדיינות והגעה לבית המשפט?

ה. כמה עולה סחבת של שנים? נפשית וכלכלית?

ו. ומאיפה בדיוק אישה אמורה לממן את העלויות האלה? מהמשכורת הנמוכה יותר בהשוואה שהיא מקבלת בהשוואה לגבר במשרה מקבילה באותו הארגון?

ז. וכמה עולה שעה אצל פסיכולוג – בזה אתם גם כן מעודכנים?

קל לבוא לקורבנות ולהאשים אותן. הרבה יותר קשה להתחיל להתייחס לסטטיסטיקות כפי שהן בכל העולם. סטטיסטיקות לפיהן רוב מקרי האונס נעשו על ידי אנשים שהקורבנות הכירו. כל אישה שלישית נאנסה, הוטרדה מינית או עברה התעללות מינית – ואלו רק נתונים מאלה שאשכרה אזרו אומץ והלכו להתלונן.

ואז תחשבו מה זה אומר עליכם. על הגברים שאתם מכירים.

ומה זה אומר עלינו כחברה שבה הנורמה היא שמי שמרואיינת לגבי אונס שקרה לה או התעללות מינית אמורה להסתיר את שמה, זהותה ואף לעוות את קולה. למה אני זאת שצריכה להתחבא ולהסתתר? למה אני ולא החרא שהרס לי את החיים?

אותי לפחות כבר אף אחד לא ישתיק. ואני קוראת לכל מי שאי פעם נאנסה ואמרו לה "זו מילה שלך נגד מילה שלו" – הבה נעשה מעשה. שכל אחת מאיתנו תפנה למרכז הסיוע לנפגעות אונס ולא משנה מתי קרה המקרה. נקים מאגר מידע ארצי וחסוי שבו יפורטו פרטי המקרה, שם האנס/ים, מה היו הממצאים הפיזיים, מה הייתה תגובת המשטרה ו/או בתי המשפט אם זה בכלל הגיע לשלב הזה – ואז הסדרתיים שביניהם כבר יהיו מול ליגה אחרת.

נפסיק לשתוק. מהיום. ואז כל אחת מאיתנו שתגיע ותדווח על החרא התורן – תוכל לדעת במרחק של קליק – במי עוד הטיפוס כבר דווח שפגע. וכשהיא תלך למשטרה היא לא תהיה לבד. כי נבוא איתה. כל הקורבנות המתועדות של הטיפוס. כי אנחנו שם. רוב החארות כבר עשו את זה קודם וימשיכו כי אנחנו מבודדות. מושתקות, שותקות, משותקות. מכורבלות פנימה מהכאב.

נפסיק לשתוק. ונלמד אותם. שתמונות שלנו בעירום – לא מעלים לרשת. שלא מסממים אותנו ומנצלים אותנו. שלא שוכבים איתנו כשאנחנו שיכורות. שלא מביאים לזה שנהיה שיכורות. ש"לא" זה פשוט ככה. "לא". שדמוקרטיה זה לא כמו ביוון העתיקה. דמוקרטיה זה גם לנשים. גם לנו מותר ללכת בבגדים קלילים, לשתות כמה שבא לנו, איפה שבא לנו. ושזה לא אומר שמותר לעשות למי שמוצאים אותה במצב שכרות מה שרק עולה במוח המעוות של האנס התורן.

לבד ובטוב זה לא הלך. אז יילך אחרת.

ספרו את הסיפור שלכן. בפייסבוק. בבלוג. בעילום שם או בשם מלא. והצטרפו למאגר מידע על אנסים. שמציון תצא תורה וששאר הנשים בעולם ילמדו מאיתנו כיצד יש לחנך גברים להתייחס לנשים בחייהם. שידעו הזבלים שהשם שלהם יעלה לדורי דורות בגוגל כאנסים, מפירי פרטיות, וחרא של אנשים. שזה לא בסדר "להוציא עלינו שם" ולהרוס לנו את החיים. שגם להם אפשר להוציא שם. שידעו שאם הם התנקמו בחברה לשעבר שלהם ושמו תמונות ברשת אחרי שהם הבטיחו לה בהן צדק שזה "רק בשבילנו ממי" – ששמם יונצח ושהם "מסומנים" בדיוק באותה הקלות שקל לחברה הסופר-מאצ'ואית שלנו לסמן נשים לתמיד כ"שרלילה". בלי זכות ערעור ובלי שום רחמים או מחשבה על הפגיעה בסיכויי העסקה, מציאת בן זוג וכל דבר אחר שנפגעות אונס ושאר זוועות נאלצות להתמודד איתו יום-יום מול חברה אטומה ומקפחת שמקטלגת אותן לדיראון עולם בגלל שהלכו לשתות כוס בירה בפאב וחזרו בשן ועין הביתה.

ולכל החוכמולוגים שיתחילו לטעון לגבי טענות אונס לשווא – לשם כך יש משטרה, בתי משפט ומה שלא תרצו. ותרצו או לא תרצו – המקרים של "לא קרה" הם בטלים בשישים לעומת מיליוני מקרים בכל העולם, בכל רגע ורגע – שקורים גם כעת.

וזה עוד לפני שבכלל נכנסתי לסוגיית האונס ככלי אסטרטגי של צבאות כובשים בכל העולם. גברים שאונסים נשים כבושות או נשים באזורי לחימה. כדרך להכניע עם, להכניס לתוך מאגר הגנים שלו את הגנים של עם האויב ולהעלים את העם הזה תוך גג שלושה דורות. זה קרה לעשרות עמים לאורך ההיסטוריה. והעם שלנו ניצל רק בזכות השינוי שחז"ל עשו בעת שקבעו שדת הילוד תהיה לפי האם ולא לפי האב.

אונס קיים. והוא אונס כבר ברגע שאמרנו לכם "לא" ובחרתם בזדון לבכם להתעלם ולשאול "למה את מתכוונת?"

אני מתכוונת ל"לא".

מוקדש באהבה לכולכן – אלו השותקות ואלו האומרות.

פורסם בקטגוריה הגיגים, כללי

דברים שרואים שם, לא רואים מכאן

קראתי הבוקר כתבה מרתקת ב"דר שפיגל" ומצורפת אליה גלריה של 8 תמונות:

http://www.spiegel.de/fotostrecke/fotostrecke-66881.html

יותר מ-500 טונות של אשפת טכנו מייצר העולם המערבי בשנה ויותר מ-80% ממנה מגיעים בקונטיינרים לחופי גאנה, ניגריה וסין. שם אפשר למצוא בין הררי המחשבים ומסכי המחשב של אתמול מדבקות שאומרות מאיפה זה הגיע לשם: משרד ההגנה הבריטי, הצבא האמריקאי, בתי ספר בפילדלפיה ו-המשרד לאיכות הסביבה של הולנד, וזו רק דוגמית מגבעונת של זבל ליד עיר הבירה של גאנה, אקרה.

אז כן, האמריקאים ממחזרים משהו כמו 10-20%, האירופים מתגאים בסביבות 25-30% מיחזור של פסולת טכנו. אבל הרוב, כל מה שאנחנו לא רוצים כי זה "פאסה" כי בדיוק לפני יומיים הושק האיי-פד החדש או הסמארט פון החדש – מגיע לחופים רחוקים. הררי זבל רעיל שצעירים וצעירות אפריקנים משוטטים ומחטטים בו. רובם יתומי מלחמות האזרחים במדינותיהם. הם עושים במקומנו את העבודה: מפרידים חזרה החוצה מהפלסטיק את הנחושת, הברזל, הקצת זהב, החוטים, וכו' שיש שם – אבל גם מכניסים אל גופם ואל האוויר ואל מאגרי מי השתייה שלהם רעלים מסוכנים כמו כספית, קדמיום ושאר חומרים שבמערב יודעים כבר עשורים עד כמה הם מסרטנים.

ונוח לנו. נוח לנו לא ממש לתהות לאן נעלם הסלולרי ה"ישן" שלנו. זה שעוד לחלוטין אפשר היה לעשות ממנו שיחות אבל שלרוע מזלו – אי אפשר לגלוש ממנו ברשת או לצלם איתו באיכות XYZ במקום האיכות של לפני שנה-שנתיים.

והררי הזבל האלה רק משתנים בסוגם ובמיקומם אבל לא במהותם – זבל מהמערב שנוחת בכמויות עתק במדינות עולם שלישי וכאלה שכבר לא ממש עולם שלישי אבל בכל זאת – עניים שם ברמות. כמו הודו. הרים שלמים של בקבוקי מים מינרליים. של כוסות חד-פעמיות.

מה כן אפשר לעשות? חכו קצת. חברת הסלולר "דוחפת"? – תגידו שאתם מרוצים מהמוצר ולא נלהבים לשדרג כרגע. זה גם יחסוך לכם כסף. אל תמהרו כל כך לרכוש את המוצר הלוהט של אפל – כי אולי בעוד חודשיים תתחילו לשמוע הדים מרוגזים על אנטנה דפוקה, תשדורת לא משהו ועוד דברים שכבר קרו?

המירוץ הזה לחדש ולחדש – דופק מישהו אחר על כדור הארץ ובגלל שנרצה או לא נרצה – זה הכדור של כולנו – גם אנחנו נקבל את התרעלה אלינו ולא בעוד הרבה זמן. כבר כעת אירופה נמצאת מצב של טסונמי של מהגרים לא חוקיים מאפריקה. חקלאים ששדותיהם נהיו שדות מוקשים בשל מלחמות על שליטה במכרות יהלומים ודייגים שכל פרנסתם נעלמה בגלל תאגידי ענק שדגים את כל הדגה ליד החופים עד שלא נותרים דגים לאף אחד, גם לא למי שעוסקים בכך מאות שנים וכל חייהם תלויים בדיג הזה.

הרעל הזה במי התהום – מגיע לשתייה, לנחלים ולנהרות, לימים ולאוקיינוסים. ואין, אין לאן לברוח מהאחריות שלנו לכל זה.

במקום לשתות מכוסות חד-פעמיים בעבודה – תביאו כוס משלכם מהבית ותשטפו אותה אחרי כל נס קפה. ברגע שכל אחד מאיתנו יעשה מעשה – אחד ועוד אחד ייצא מיליון ועם עוד מיליון ועוד מיליון אולי אפשר יהיה בעוד חמש שנים להוריד בחצי את כמות הזבל והסבל שאנחנו שופכים על אחינו בני האדם.

כי אם כבר פסח – יש הרבה מאוד דברים שחשוב ורצוי לנקות.

חג שמח:-)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת