מחירי השכירות בארץ פשוט הזויים

ראיתי הבוקר את הכתבה הזאת בלמה-נט

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4100566,00.html

4500 ש"ח, אחרי הנחה, לדירת שני חדרים ברחוב שקט בתל אביב. 65 מ"ר. מדובר על 900 אירו אך ורק על שכר הדירה, כלומר בלי הוצאות ועד בית, ניקוי חדר המדרגות, חימום בחורף, חשמל, מים, ארנונה. וכמי שיודעת היטב מה מרוויחים בארץ גם אנשים שבאים עם תואר – הסכום שנדרש כאן הוא משכורת שלמה – עוד לפני שבכלל נשמתם.

יש אנשים שמרגיז אותם לשמוע על החיים בחו"ל. אומרים לי שזו קנאה, או כעס או לא יודעת מה. אני לא עזבתי את ישראל "כדי לעשות את המכה". באנו לכאן לשם לימודי הדוקטורט של בעלי וחיינו גם כאן מהיד לפה. המעבר עלה לנו באזור 30 אלף ש"ח וכדי לחזור לארץ מתישהו בשנים הקרובות נצטרך סכום כפול.

גם בגרמניה יש יוקר מחיה, ועליות מחירים. אבל המחיר שאני משלמת בסופר על היוגורט ועל הגבינה נשאר אותו הדבר ב-6 השנים שאני פה. בארץ זה לא ככה ויש עליות של עשרות אחוזים במחירים של מצרכי בסיס.

מפאת זה שבעלי מתחיל בקרוב לעבוד בעיר חדשה וגם לכבוד התינוק שבדרך – עברנו כאמור דירה לצפון גרמניה. כשאני רק חושבת על מחירי דירה מקבילה בתל אביב או בירושלים – אני יודעת שאין שום סיכוי שנוכל אי פעם לחזור לגור בארץ אם השתוללויות המחירים שם ימשיכו כמו שהן. יש המוני ישראלים כמוני שלא עזבו לתמיד ולא עזבו עם רצון לטרוק את הדלת מאחוריהם אלא הלכו בעקבות הזדמנות כזאת או אחרת וחולמים על לחזור תוך כמה שנים. והחלום הזה הולך ומתנדף. הוא החל להתנדף כבר כשביבי חיסל את כמעט כל ההטבות לתושבים חוזרים ובעיקר מול הקנס האימתני מטעם קופות החולים שכמשפחה שלמה שצריכה לעמוד בו – ברור לי שלא נצליח. לא רואה מתי אי פעם יהיו לי סכומים כאלה לתשלומי קנסות מופרכים גם אם יעשו מבצע של שנת 66 למדינה או מה שזה לא יהיה.

אנשים כמוני, שעזבו ורוצים לחזור, לא באמת צריכים מבצעים משכנעים. אנחנו רוצים לחזור. חולמים על זה. מהרהרים. שוקלים את זה בלי סוף. מה שצריך לקרות זה שקודם כל למי שכבר בארץ יהיה שם טוב ומרווח. ברגע שלאחותי יהיה לא רק איך לשלם שכר דירה אלא גם איך לשים כמה גרושים בצד ליום סגריר – אפשר יהיה לדעת שזה אפשרי לחיות שם, בארץ הקודש.

שימו לב, אני בכלל לא מדברת על לקנות דירה. למה בכלל לקנות? לפעמים מפטרים אותך – כמו שקרה לנו כבר בארץ. בגלל ששכרנו – יכולנו פשוט לעבור לחלק מעפן יותר של העיר. אם כבר הייתה לנו משכנתא – היינו עוברים לגור ברחוב. יש קטע אמוציונלי לחלוטין בשיקולי קניית דירה. אנשים משוכנעים שזו רכישה מוצדקת בלי לחשוב כלל על העלויות ועל המשמעויות האמיתיות. על זה שקונים בית בשלב שבו לא ברור עד כמה יש גנים קרובים ובתי ספר טובים. עד כמה חלוקת החדרים גמישה ומתאימה לעוד ילד או שניים. כל דירה מצריכה תשלומי מיסים, תיווך, עמלות עורכי דין וכל אלה מצטברים לכמה עשרות אלפי שקלים שהם בקלות שכירות של כמה חודשים. המון זוגות מתפשרים על דירות בשכונות לא משהו, בבניינים באיכות בנייה ירודה, עם בידוד נוראי שמעלה בטירוף את מחירי החימום בחורף. אם קונים דירה ונשארים בה עשרים שנה – ניחא. אבל כמה זה באמת קורה? המון זוגות עוברים דירה לפחות פעם אחת בעשר שנים. ואז בכל פעם יש שוב מיסים ועמלות. וגם ההנחה הבסיסית שמחירי הנכס תמיד עולים – לחלוטין לא נכונה אם קניתם בית בשכונה לא משהו כי לא תמיד הבועה לטובתכם. חוץ מזה שבקנייה – שמים את כל החסכונות ובמקום שהם ימשיכו לעבוד עבורכם ולצבור ריבית כלשהי – גם אין רזרבות לשום מקרה חירום וגם אין ריבית וגם אין ודאות לרווח בעת שרוצים למכור את הנכס מכל סיבה שהיא. מכאן הדרך לאוברדרפט היא נורא נורא קצרה.

כשנחזור לגור בארץ – אני רוצה להמשיך לחיות בשכירות. זה גמיש, זה נוח, זה מאפשר לבדוק אם שכונה מתאימה לנו, זה מאפשר לבחון את מגמות השוק בצורה שקולה ואין בזה שום הפסד. המון אנשים אומרים לי שמשכנתא זה יותר טוב מלשלם שכירות כי הבית נשאר שלך. זו האשליה הכי גדולה כי הם לא קולטים שהם כן גרים בשכירות. הם השוכרים והבנק הוא בעל הבית עד שהם יוכיחו אחרת – בעוד עשרים שנה בקירוב. אם בכלל.

אני מדברת על המקרה שלי בלבד. על זוגות כמונו שאין להם לא 90 ולא 80 אחוזים מהכסף לקניית דירה בשכונה כלשהי בעיר שבה הם עובדים או לומדים. ולכן רק שכירות היא משהו שבכלל סביר לצפות לו. צריך להיגמל מהקטע של "חייבים לקנות דירה" וזה יקרה רק כששכר הדירה יהיה נורמלי. ולא, לשלם 900 אירו בחודש לדירה של בקושי שני חדרים בתל אביב זה לא נורמלי. קראתי המון טענות בטוקבקים על זה שהמפגינים מפונקים. זה לא פינוק לגור באותה עיר שבה אתה עובד. זה לרוב הכרח. וזה בוודאי הכרח עבור המון זוגות צעירים לגור בקרבה סבירה להוריהם כי אחרת הם קורסים בעת ניסיון לגדל גם ילדים בתוך מכבש הלחצים הזה. הורינו הצליחו גם לגדל אותנו וגם לחסוך. אנחנו לא מצליחים ואנחנו עובדים קשה מאוד. הייתי בשמחה גרה בפריפריה – אם היו שם מקומות עבודה ותשתיות נורמליות. המוני אנשים עושים את זה בגרמניה. גרים במקומות קטנים יחסית ועובדים בערים הגדולות שלידם. אבל מס הכנסה מתחשב ועוד איך בהוצאות הנסיעה שלהם. זו הוצאה מוכרת. האם גם בארץ מי שיגור בנגב וימשיך לעבוד בתל אביב יקבל את הוצאות הרכב והדלק כהוצאה מוכרת? האם יש באמת מערכת רכבות, כבישים ותחבורה ציבורית שיכולה לשרת את הציבור כך שזה יהיה אפשרי לחזק את הפריפריה? המון אנשים חולמים על לגור במקום שקט וחביב במקום בערים סואנות ברגע שיש להם ילדים. בגרמניה זה אפשרי. בארץ – זה חלום באספמיה.

בברלין, דירה של 80 מ"ר, שקטה ועורפית, באחת השכונות הכי קוליות, עם תחבורה ציבורית שמביאה אותך תוך 15 דקות לכל מקום מרכזי שרק תרצה – עלתה לנו פחות מ-600 אירו וזה היה כולל חימום בחורף, ארנונה, וניקיון חדר המדרגות. טוב נו, מי שמכיר את גרמניה יודע שמחירים בברלין זולים בהרבה ממה שמשלמים בערים אחרות במערב המדינה. בהיידלברג שילמנו על דירה של 48 מ"ר קרוב ל-700 אירו כי היא הייתה ממש במרכז העיר ובכל זאת ברחוב שקט. ועדיין – זה לא מתקרב למה שמשלמים בארץ אך ורק על שכר הדירה בלי עלויות העירייה וכל השאר. חיינו מהיד לפה, לא חסכנו אגורה בשנים האלה. אבל בארץ – היינו נכנסים לספירלה של חובות. כי לא לכל אחד יש הורים שאפשר לגור אצלם. לא לכל אחד יש חסכונות כלשהם.

אני מחזקת את ידם של כל אלו שמפגינים שם בארץ. אתם נלחמים גם בשביל החלום שלי לחזור לארץ מתישהו ולגדל שם את ילדיי במקום בגרמניה. גרמניה ארץ יפה ולעבור בה היריון בקיץ זה הקלה כי כאן בקושי יש 20 מעלות בחודש בהאחרון. אבל היא לא הבית ולעולם לא תהיה הבית. היא לא מקום אידיאלי עבורי לחיות בו. ישראל היא כן המקום האידיאלי. כי היא הבית. ואליה אני שואפת ולשם אני מתישהו מקווה לחזור. אם רק יהיה אפשר לעמוד בזה. כי התאבדות כלכלית לא באה בחשבון. כשעוד היינו רק אנחנו עוד יכולנו להסתכן. עכשיו כבר לא.

המצוקה בארץ היא לא רק שכר הדירה המטורף. זה גם מחירי החשמל, המים, האמרת מחירי המזון, מחירי החינוך בכל הגילים וזה שמערך קצבאות הילדים דפוק לאללה. רוב ההוצאות הן בילד הראשון והשני, לא החל מהרביעי שרוב מעמד הביניים לא מגיע אליו בכלל. וגם למשפחות דתיות העלויות הללו זהות וגם הם צריכים את הכסף בילד הראשון ולא אחר כך. הדרך הנכונה לעודד ילודה בישראל היא לתת את רוב התמיכה לזוגות צעירים בילד הראשון והשני.

יש הרבה מה לשפר גם בלי להפוך את ישראל למדינה סוציאליסטית כמו שאוהבים להפחיד אותנו. יש אפשרות לנתב את המיסים באופן שייטיב עם העם שנושא ברוב הנטל.

עלו והצליחו. אתם נלחמים בשביל כולנו.

נכון שמעולם לא שמעתם על הפליטים מאיי צ'אגוס?

לעולם טוחנים במוח רק את הפליטים הפלסטינים. יומם ולילה. על הפליטים היהודים ממדינות ערב – קרוב למיליון יהודים – אף מילה. גם לא מטעם ממשלות ישראל לדורותיהן. קרוב למיליון איש שגורשו עם בקושי מזוודה פר בן אדם.

והנה – שוב מוכח לי שמה שמבוצע על יהודים בעוד העולם שותק – ייעשה גם במקומות אחרים. כי הרוע רק מתחזק ומשתכלל, לא נעלם.

איי צ'אגוס נמצאים באוקיינוס ההודי. הם אידיאלים עבור מי בדיוק? האמריקאים, שחשקו בהם כבסיס צבאי אווירי וימי. האיים האלה שייכים מאז 1814 לבריטים. והיו עליהם תושבים שבאו לשם כעבדים, חיו שם יותר מ-200 שנה ונחשבים לפי החוק הבינלאומי כתושבים חוקיים של המקום למרות כשאוכלוסיית עבדים ואחר כך עובדים שכירים – מעולם האדמה לא ניתנה להם כרכושם הפרטי אלא הייתה של בעלי המטעים ואחר כך של הקונצרנים וממשלת בריטניה שקנתה את האדמות.

האמריקאים רצו מקום "בלי תושבים". הבריטים – רצו את הכסף ואת הדיבידנדים של לעשות עסקים שכאלה עם האמריקאים. מה עושים? נכון – תחילה עושים את כולם מובטלים, אחר כך מרעיבים, בנוסף מפחידים. ואז מתחיל גירוש פאסיבי – הגירה, כל מי שנסע מסיבה כלשהי לארץ אחרת לא הורשה לחזור ואחר כך גירוש של ממש ושימוש בשקרים מול האו"ם כדי שהעניין יעבור בשקט.

http://topdocumentaryfilms.com/stealing-a-nation/

נכון שלא שמעתם מעולם על הפליטים האלה? על זה שהם גורשו עם בקושי מזוודה פר בן אדם? על זה שמאנשים עם זהות, בית, עבודה וקצת רכוש הם הפכו בן לילה לאזרחים סוג ב' של אימפריה שמכרה את חייהם ואת זהותם וזרקה אותם לעוני מחפיר באי שבו כבר הייתה אבטלה של 20 אחוז והם אינם דוברים את השפה המדוברת בו  ואין להם עליו שום רכוש. רבים מהם מתו ממחלות, רעב, כאב לב, התמכרויות והתאבדות. הם מנסים כבר 3 עשורים ויותר לקבל דין צדק. מול הבריטים, האמריקאים ונכון לכרגע – גם בבית הדין האירופי.

וכל עוד זה תלוי בבריטים – העולם ימשיך לא לדעת כלום. עד שכמו שהם מקווים – אחרון המסכנים האלה ימות במאוריציוס בעוני מחפיר שהוא מנת גורלם כבר עשורים.

כל מה שנעשה לעם היהודי – חוזר על אומות העולם. כשיש דת או אמונה או עם שהם קטנים, חסרי הגנה כלשהי וחסרי זכויות או כאלה שקל להעלים את הזכויות שלהם ברגע שנוח למישהו – הגורל שהיה מנת חלקם של היהודים בכל מקום – חוזר ונשנה בעוד מקומות ומנוסה בהצלחה איומה ונוראה על עוד עמים, על עוד חסרי ישע.

יש אנשים כאלה. תושבי איי צ'אגוס שנזרקו לכלבים.

תעבירו הלאה.

סוג של שמירת היריון

ביום שלישי הייתי אצל הרופאה שלי והיא אמרה לי משהו שלא ממש הייתי מוכנה אליו נפשית – הכאבים שיש לי לאחרונה הם לא כהשערתה של חמותי בגלל שבקושי עשיתי ספורט בהיריון הזה, אלא בגלל שצוואר הרחם שלי התחיל כבר כעת להתקצר. וזה שלב מוקדם מכדי שזה יתחיל.

בעלי לא יכול בשום אופן לבוא להיות איתי כי עכשיו מתחילות הבחינות שלו. לנסוע שוב לחמותי וחמי לא אפשרי כי הנסיעות הורגות אותי מכאבים. גם לנסוע בסך הכול כמה תחנות באוטובוס זה חוויה ממש כואבת. ללכת יותר מ-10 דקות רצוף גם כן כואב.

שאלתי את הרופאה אם מותר לי לשחות והיא אמרה חד משמעית – שום ספורט, שום אמבטיות, לא להרים שום דבר ולנוח המון בשכיבה.

בצר לי, לקחתי עוד צ'אנס והרמתי טלפון לאימא שלי. אמרתי לאחיות שאני במצב לא טוב עם ההיריון וצריכה לדבר איתה. כנראה שאלו היו מילות הקסם כי הפעם אימא שלי הסכימה לבוא לטלפון לדבר איתי. ולא דיברתי איתה על שום דבר חוץ מהלחץ והפחד ומה שהרופאה אמרה ושאלתי אך ורק אם היה לנו דבר כזה במשפחה. היא אמרה שלא. אין היסטוריה כזאת.

אולי גרם לזה מעבר הדירה או כל המערך המשפחתי המורכב. לא יודעת. מה שכן ברור – מנוחה חייבת להיות ובכל מקרה האינסטינקטים שלי של לא להתאמץ מדי היו לגמרי נכונים. אני כן יוצאת להסתובב בחוץ אבל ממש לפרקי זמן קצרים, בלי להגיע להזעה או התנשפות.

אני מנסה לשמור על אופטימיות. אם רק אצליח להחזיק מעמד עם ההיריון אפילו עוד 4 שבועות – הגבר שלי כבר יוכל להיות איתי וכבר נהיה בתוך פאזת שבועות שנחשבת סבירה לגמרי ללידה גם אם זה לא שבוע 40 וצפונה ממנו.

הכול נהיה כעת אתגר לוגיסטי. אני בעיקר מחפשת חנויות שתהיינה במרחק הליכה סביר מהבית וזה שולל את רוב המקומות שנמצאים במרכז העיר למרות שזה מגוחך. אבל מה לעשות – גם נסיעה של 2-3 תחנות באוטובוס היא מעל לכוחותיי.

תחזיקו לי אצבעות!

שבוע 32 זה כבר חודש תשיעי?

תהרגו אותי – לא מבינה מה היה רע עם לספור לך חודשים וזהו. למה צריך את הבלגן הזה של שבועות כשגם ככה מה שיוצא בסוף זה שאת מגיעה לחשבון שהשיר "אחד מי יודע" טעון תיקון כי זה לא "תשעה ירחי לידה" אלא עשרה וזה עוד במקרה שאת לא מגיעה לזירוז כי את כבר בשבוע 43.

בתנ"ך הורוד להיריונית בגרמניה, או בשמו – das Mami Buch – כתוב שבעצם חודש ראשון זה שבועות 1-6. לא יפה? תודו שזה יפה. איך לתוך "חודש" דוחסים 6 שבועות. כי לרופאים בימינו, עם כל הטכנולוגיות וזה וזה, אין מושג מתי בדיוק נכנסתי להריון. זה היה לפי החישובים שלי ביום ה9-10 למחזור. או ליתר דיוק – סוף השבוע שנכנס להיסטוריה המשפחתית כ"הסופ"ש שבו אפינו את עוגות חג המולד בבית של חמותי". מתברר שכמאמר האמריקאי השגור – באותו הסופ"ש כבר היה עוד משהו ב"תנור".

את התנ"ך הוורוד קיבלתי במתנה מאישתו של הדוד הברלינאי של בעלי. בכלל כל המשפחה שלו מתרגשת איתנו ושמחה איתנו ברמות שהמשפחה שלי בארץ לא מראה גם כעת. היחידים בארץ שמראים התלהבות ושמחה אמיתית הם אחותי הצעירה, כמה מהדודים והדודות וחברות אינטרנטיות שלי. השאר מהמשפחה הקרובה – קול ענות חלוש או יותר גרוע מזה – חרחורי ריבים, מתחים, כעסים ואשכרה התעלמות מקיומי. עזרה? תמיכה נפשית? מילה טובה? הצחקתם אותם. אבא שלי עוד איך שהוא בסדר. אבל גם מולו – אין גן שושנים אף פעם. זה יותר גן קוצים עם שושן אחד או שניים.

אני לא באה בדרישות לאף אחד. ממש לא. ההורים שלי כל כך לא טיפחו, בלשון המעטה, איזה שהם קשרים משפחתיים, שברוב המקרים לא רק שבקושי יש קשר להיבנות עליו – גם מה שבנוי שם – בנוי על משהו שמריח כאילו נבנה על אתר חיריה במקרה הטוב ועל אתר רמת חובב במקרה הפחות טוב והיותר שגור. היחסים היותר טובים – הם אלה שאני טיפחתי לבד עם קרובים ולא פעם – ממש נגד רצונם של הקרובים מדרגה ראשונה. והמגורים בגרמניה לא בדיוק עזרו לתחזוקה. כך שאני לא כועסת על אף אחד מהם.

אבל מה לעשות – אני כן מוצאת את עצמי משווה. משווה את המשפחה שלי למשפחה של בעלי. שכמוני – שנים לא חי בגרמניה בשל לימודים ומגוריו איתי בישראל כשרק הכרנו. בעצם בהשוואה – הגבר שלי נעדר מגרמניה כמעט פי שניים יותר זמן. והנה פלא – כולם כאן מרוגשים חבל"ז מזה שאני בהיריון סוף סוף – קיבלנו ים אי-מיילים, ובני משפחה שבתכל'ס בקושי פגשתי פעם או פעמיים – מתקשרים לחמותי ושואלים איך אפשר לעזור לנו ובמה.

ומה, צבעתי להם את הבית? עשיתי בייביסיטר במשך חופשים שלמים? ניקיתי, בישלתי, אפיתי, תיחזקתי, חיבקתי, תמכתי, הלוואתי להם כספים בלי לבקש חזרה? לא. רובם בקושי מכירים אותי מעבר ללראות אותי בכמה מפגשים ב-6 השנים האחרונות.

ואולי זו הצרימה שאני חשה. דיסוננס ענק בין מה שלימדו אותי לצפות ובין מה שיש. כי לימדו אותי שאם אני אתן בלי גבולות ואקריב ואעניק – ביום שאני אזדקק גם כן – אני אקבל. ומה קיבלתי בתכל'ס ב-8 חודשים האחרונים מהמשפחה המיידית שלי? בסופו של חשבון – כאב לב אחד גדול. צער ובכי. וכעס כל כך ענק שבעלי וחמותי היו צריכים להחזיק אותי חזק כדי שאני לא אפנה לרב לשאול איך לשבת שבעה על הכביכול אחות גדולה שלי.

יש לי משפחה פתאום. אולי זה השוק הכי גדול. כל כך גדלתי לבד, בלי עזרה מאף אחד ועוד על אפם ועל חמתם של אלו שממש פעלו וחתרו נגדי – שאני לא פעם בכמעט הלם מהנחמדות ומהאהבה שמורעפת עליי מהמשפחה של בעלי. לא רק אכפתיות וטלפונים ואי-מיילים ושקיות מלאות בגדי תינוקות והעזרה המאוד מאסיבית שקיבלנו במעבר הדירה. יש לי פתאום אימא ואבא. שאימצו אותי. בלי תווית מחיר. בלי דרישות. בלי בקשות, סחיטות רגשיות. כלום. הם פשוט שמחים שאני אשתו של הבן שלהם.

הלם החדש.

והכול מצטרף לנס הזה שגודל לי בבטן. שזז. זה בכלל השלב הכי מדהים. השלב הקסום הזה שלא מצריך את התלות באולטראסאונד כדי לדעת שהכול אמיתי. שהנס באמת בפנים. גודל וצומח.

ואני מודה. מודה לאל על הלימוד שאני מקבלת. על ההשתחררות שבעצם הגעתי אליה. נגמרו הציפיות. ההתפכחות הייתה כואבת ועדיין לא לגמרי התאוששתי מהיחס של אחותי לשעבר ואימי הביולוגית – אבל זהו. אני בפאזה אחרת. ויתרתי. ויתרתי על החלום שמתישהו הן תהיינה מה שאנשים חושבים שזה אומר "היא אחותך", "היא אימא שלך". לא. אין לי שתי אחיות. יש לי רק אחת. ואין לי אימא. יש לי חמות מקסימה שמתפקדת כמו שאימא שלי מעולם לא תיפקדה בחיי, בשום שלב.

כשלבד לי – יש לי למי להתקשר. יש לי ממי לשמוע עצות. יש מי שמרצונם ומיוזמתם מציעים עזרות מדהימות שאני במסגרת היותי "זה שאינו יודע לשאול" – פשוט מרוגשת מעצם המחשבה עליי. ההתחשבות הזאת. הנתינה כי אוהבים אותי.

לדירה החדשה אני מכינה קולאז'ים מתמונות שישבו באלבומים או נדדו בין מסגרות לאלבומים בכל מיני שלבים. ויש אנשים שהגעתי למסקנה שלא מגיע להם להיות לי מול העיניים. ולכן – הם באמת לא יהיו שם. כמו שהם לא שם בחיי. לא כשאני אי פעם באמת צריכה אותם.

ולפחות המרחק הנפשי-רגשי וגם הפיזי – ייגן עליי מעוד פגיעות מהם וייגן על הדור הבא מהמוראות שאני ספגתי.

מוטב עכשיו מאשר לעולם לא. עם כל הכאב.

הכול חדש לי. הכול מאתגר. והכול נראה הרבה יותר אופטימי ממקום מושבי הנוכחי. כל כך הרבה יותר אופטימי. יש לי בית, יש לי משפחה. וזה לא בישראל. זה כאן.

התוצאות העגומות של לגדול על "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?"

אז ראשית – לכל הגברים אי שם שלא מבינים מה המשמעות של שתי האותיות הפשוטות שחוברו להן יחדיו:

ל+א = "לא". וזהו. בלי ערך מוסף. בלי עניינים. לא זה לא.

אז למה זה לא ברור לכם? למה שוב ושוב נשים אומרות "לא" וגברים מתעלמים מזה? האם זה בגלל היעדר איי.קיו, היעדר מצפון או שילוב מוחץ של שני אלו פלוס מנה נדיבה של המאצ'ו הישראלי המצוי שחושב שהוא מתנת האל לכל אישה באשר היא?

על מה בעצם אנחנו מדברים? על "היה/לא היה אונס?" וכשאנחנו בכלל מגיעים על לדבר על זה, מה בדרך כלל קורה?

א. מיד עולות השאלות המפגרות השגורות: "מה היא שתתה?", "למה היא אהבלה והלכה בכלל לפאב?", "מה היא לבשה?" ועוד פנינים אידיוטיות מהסוג.

ולמה זה אידיוטי? כי אני רוצה שתראו לי גבר אחד שבגלל שהוא שתה כמה בירות ואיבד קצת את העשתונות ואת שיקול הדעת – יסכים שזה אומר ודי אוטומטית (לפחות לפי הטוקבקיסט השגור בויינט) שדמו מותר, ושבגלל שהוא טמבל והלך לפאב ושתה – מותר לשכר אותו הלאה, לסמם אותו בסם כלשהו, לא להקשיב לו כשהוא אומר "לא", לשקר לו במצח נחושה, לזיין אותו בתחת, וגם כקינוח לעיתים להעלות את זה לרשת – כי מגיע לו על זה שהוא אהבל והלך לשתות כמה בירות.

אין אף גבר ביקום שיסכים למשוואות המפגרות האלה. כשזה נוגע לתחת האישי שלו. כי הרי – לא יעלה על הדעת.

אז למה זה כן עולה על הדעת ועל הלשון – כשזה מדובר בבנות שלכם, בנשים שלכם, באימהות שלכם, בבנות הדודה, בחברות ובכל אישה שאי פעם חצתה את דרכיכם? למה דמן מותר?

האם באמת יש הבדל בין הגבר המערבי ה"נאור" לגברים החשוכים של המשטרים סטייל חומיני? לפחות הם לא מסתירים את שנאת הנשים שלהם. לפחות הם לא מצטעצעים. הם אומרים לנשים שלהם דוגרי להישאר סגורות בבית. לא נותנים להן לצאת לשום מקום בלי ליווי צמוד של קרוב משפחה. וזה כמובן לא משנה שגם הן נאנסות על ימין ועל שמאל. אבל לפחות אין את הצביעות הזאת של הכביכול חופש שיש לנשים מערביות.

יש לנו חופש ללבוש חצאית מיני. אבל רק ש"נדע" שאם אנחנו לובשות מיני – מותר לזיין אותנו בכל פינת רחוב. כי אנחנו זונות כי לבשנו אותה. גבר שהולך עם מכנסיים קצרות – מישהו יפשיט אותו באיזו סמטה בגלל זה? נכון שלא? יש לנו חופש לצאת לבלות. לאן שנרצה. אבל אם שתינו רבע כוס בירה ומישהו הכניס לנו לבפנים סם כלשהו בלי ששמנו לב – מותר לעשות לנו מה שרק רוצים. כי בשנייה נהיינו במקום בחורה סתם לחפץ. אנחנו כבר לא בן אדם – עם רצונות, רגשות, גוף, אוטונומיה. זכות להגיד "לא". רבע פרומיל אלכוהול ובשבילכם אנחנו כבר לא קיימות. אנחנו חור.

ב. וזה אולי השקר הגדול ביותר בענייני אונס – כל עניין "מי האנס". רוב האנשים כשהם חושבים על אונס מקטלגים את זה ל-"ההוא שקפץ עליה מהשיחים". בתכל'ס רבותיי – רוב מקרי האונס מתרחשים בגלל שאנחנו נאנסות על ידי קרובי משפחה, מכרים ושאר אנשים שפשוט מעולם לא העלינו על דעתנו שיעשו לנו את זה – כי אנחנו מכירות אותם. אשכרה ככה. כי הרי חינכו לפחות אותי, מגיל מאוד קטן, לא להסתובב בלילה לבד, וכל אישה כבר יודעת לא לקבל סתם משקה מזר בפאב ולא לשתות אפילו משקה סתם כך אלא רק מבקבוק שהיה קודם סגור ולא להשאיר משקה נטוש ולו לרגע וכל זה.

אנחנו סומכות עליכם, הגברים שבחיינו. המכר, החבר של החבר, האח של החבר, אבא, אח, בן דוד, הבוס בעבודה, סתם מישהו בעבודה. מכר של "שלום שלום" שלא נראה לנו שצריך להיזהר כי הרי סבתא שלי מכירה את סבתא שלו. וזה לא מגן עלינו. ולו לשנייה. כי אנחנו נאנסות. ואם הקרבה לא נוחה לבני המשפחה – אנחנו לרוב נושתק כבר בבית. "כי אוי וויי, איזה פאדיחה". לא משנה שאנחנו מדממות. לא משנה שכל אונס באשר הוא – הוא אקט של אלימות, מחיקת היותך, פגיעה אנושה בביטחון העצמי ובטריטוריה האישית. כל פגיעת אונס מביאה לתסמונת לחץ פוסט-טראומטית והנפגעות הכי חריף הן אלו שלא מקבלות שום לגיטימציה לדבר על זה ושום תמיכה – גם לא במשפחה. ואת כל זה יש להכפיל באלף כשמדובר בהתעללות מינית וגילוי עריות במשפחה – כי אז לא פעם הפוגע הוא המפרנס הראשי וישתיקו אותנו בכל הכוחות ובכל הדרכים.

ג. ארורה אם כן וארורה אם לא – אם הלכת להתלונן: המון פעמים כבר במשטרה יגידו לך ללכת הביתה כי "זה מילה שלך נגד מילה שלו". וזה עוד החזקות שבינינו. אלו שזכו לגב ממשפחה וחברים שתומכים ועוזרים למצוא את הקול שנרמס ומסייעים לחזור להיזכר איך בכלל לנשום שוב. רבות מאיתנו בכלל לא הולכות להתלונן כי אנחנו שומעות בלי סוף זוועות שקורות למי שכן הולכת להתלונן. מתביעות שנשרו מ"חוסר עניין לציבור" ושאר כסת"חים תמוהים ועד עוולות צדק אחרות שנגרמות בלי סוף עקב סחבת ושאר עניינים. ולרובנו פשוט אין כוחות נפשיים גם לשרוד את הפגיעה וגם להמשיך בשגרת יום-יום קדחתנית של לימודים/פרנסה/תיחזוק קשרי משפחה ולרוב כל אלה גם יחד מעבר להחלמה פיזית של ממש מהחבלות שספגנו. וזה אם לא הכנסתם אותנו להיריון.

ואז כן רבותיי – לוקח זמן לקום מהמכה הזאת שנקראת אונס. להתמודד, להחלים נפשית ופיזית מהפציעות הקשות ומהחבלות. לעיתים זה לוקח שנים. ולכן זה יותר מסביר ולחלוטין תקין שנשים יבואו גם 5 וגם 10 שנים אחרי ויצטרפו לתביעה נגד אנס שחזר על מעשיו שוב ושוב עד שנפל על מישהי שלא בקלות אפשר להצליח להשתיק. ואם יש להן מזל – המקרה שלהן עוד לא נפל לקטיגוריה הארורה של "התיישנות".

על הסיוטים שלי יש בלילה אין שום התיישנות.

לכל מי שנראה לו שזה "נו איתה, למה היא לא תבעה אותו אז?" – שיענה לי על זה:

א. כמה עולה שעת עורך דין?

ב. כמה עולה תצהיר לבית המשפט?

ג. כמה עולה אגרת בית משפט?

ד. כמה עולים ימי עבודה מבוזבזים, ימי מחלה להתאוששות מהאונס, ימי התדיינות והגעה לבית המשפט?

ה. כמה עולה סחבת של שנים? נפשית וכלכלית?

ו. ומאיפה בדיוק אישה אמורה לממן את העלויות האלה? מהמשכורת הנמוכה יותר בהשוואה שהיא מקבלת בהשוואה לגבר במשרה מקבילה באותו הארגון?

ז. וכמה עולה שעה אצל פסיכולוג – בזה אתם גם כן מעודכנים?

קל לבוא לקורבנות ולהאשים אותן. הרבה יותר קשה להתחיל להתייחס לסטטיסטיקות כפי שהן בכל העולם. סטטיסטיקות לפיהן רוב מקרי האונס נעשו על ידי אנשים שהקורבנות הכירו. כל אישה שלישית נאנסה, הוטרדה מינית או עברה התעללות מינית – ואלו רק נתונים מאלה שאשכרה אזרו אומץ והלכו להתלונן.

ואז תחשבו מה זה אומר עליכם. על הגברים שאתם מכירים.

ומה זה אומר עלינו כחברה שבה הנורמה היא שמי שמרואיינת לגבי אונס שקרה לה או התעללות מינית אמורה להסתיר את שמה, זהותה ואף לעוות את קולה. למה אני זאת שצריכה להתחבא ולהסתתר? למה אני ולא החרא שהרס לי את החיים?

אותי לפחות כבר אף אחד לא ישתיק. ואני קוראת לכל מי שאי פעם נאנסה ואמרו לה "זו מילה שלך נגד מילה שלו" – הבה נעשה מעשה. שכל אחת מאיתנו תפנה למרכז הסיוע לנפגעות אונס ולא משנה מתי קרה המקרה. נקים מאגר מידע ארצי וחסוי שבו יפורטו פרטי המקרה, שם האנס/ים, מה היו הממצאים הפיזיים, מה הייתה תגובת המשטרה ו/או בתי המשפט אם זה בכלל הגיע לשלב הזה – ואז הסדרתיים שביניהם כבר יהיו מול ליגה אחרת.

נפסיק לשתוק. מהיום. ואז כל אחת מאיתנו שתגיע ותדווח על החרא התורן – תוכל לדעת במרחק של קליק – במי עוד הטיפוס כבר דווח שפגע. וכשהיא תלך למשטרה היא לא תהיה לבד. כי נבוא איתה. כל הקורבנות המתועדות של הטיפוס. כי אנחנו שם. רוב החארות כבר עשו את זה קודם וימשיכו כי אנחנו מבודדות. מושתקות, שותקות, משותקות. מכורבלות פנימה מהכאב.

נפסיק לשתוק. ונלמד אותם. שתמונות שלנו בעירום – לא מעלים לרשת. שלא מסממים אותנו ומנצלים אותנו. שלא שוכבים איתנו כשאנחנו שיכורות. שלא מביאים לזה שנהיה שיכורות. ש"לא" זה פשוט ככה. "לא". שדמוקרטיה זה לא כמו ביוון העתיקה. דמוקרטיה זה גם לנשים. גם לנו מותר ללכת בבגדים קלילים, לשתות כמה שבא לנו, איפה שבא לנו. ושזה לא אומר שמותר לעשות למי שמוצאים אותה במצב שכרות מה שרק עולה במוח המעוות של האנס התורן.

לבד ובטוב זה לא הלך. אז יילך אחרת.

ספרו את הסיפור שלכן. בפייסבוק. בבלוג. בעילום שם או בשם מלא. והצטרפו למאגר מידע על אנסים. שמציון תצא תורה וששאר הנשים בעולם ילמדו מאיתנו כיצד יש לחנך גברים להתייחס לנשים בחייהם. שידעו הזבלים שהשם שלהם יעלה לדורי דורות בגוגל כאנסים, מפירי פרטיות, וחרא של אנשים. שזה לא בסדר "להוציא עלינו שם" ולהרוס לנו את החיים. שגם להם אפשר להוציא שם. שידעו שאם הם התנקמו בחברה לשעבר שלהם ושמו תמונות ברשת אחרי שהם הבטיחו לה בהן צדק שזה "רק בשבילנו ממי" – ששמם יונצח ושהם "מסומנים" בדיוק באותה הקלות שקל לחברה הסופר-מאצ'ואית שלנו לסמן נשים לתמיד כ"שרלילה". בלי זכות ערעור ובלי שום רחמים או מחשבה על הפגיעה בסיכויי העסקה, מציאת בן זוג וכל דבר אחר שנפגעות אונס ושאר זוועות נאלצות להתמודד איתו יום-יום מול חברה אטומה ומקפחת שמקטלגת אותן לדיראון עולם בגלל שהלכו לשתות כוס בירה בפאב וחזרו בשן ועין הביתה.

ולכל החוכמולוגים שיתחילו לטעון לגבי טענות אונס לשווא – לשם כך יש משטרה, בתי משפט ומה שלא תרצו. ותרצו או לא תרצו – המקרים של "לא קרה" הם בטלים בשישים לעומת מיליוני מקרים בכל העולם, בכל רגע ורגע – שקורים גם כעת.

וזה עוד לפני שבכלל נכנסתי לסוגיית האונס ככלי אסטרטגי של צבאות כובשים בכל העולם. גברים שאונסים נשים כבושות או נשים באזורי לחימה. כדרך להכניע עם, להכניס לתוך מאגר הגנים שלו את הגנים של עם האויב ולהעלים את העם הזה תוך גג שלושה דורות. זה קרה לעשרות עמים לאורך ההיסטוריה. והעם שלנו ניצל רק בזכות השינוי שחז"ל עשו בעת שקבעו שדת הילוד תהיה לפי האם ולא לפי האב.

אונס קיים. והוא אונס כבר ברגע שאמרנו לכם "לא" ובחרתם בזדון לבכם להתעלם ולשאול "למה את מתכוונת?"

אני מתכוונת ל"לא".

מוקדש באהבה לכולכן – אלו השותקות ואלו האומרות.

ישנו מקום שלא אשכח, אותו תמיד אשא עימי בלב

ידיד יקר שלי שלח לי קישור לסרט קצר שהוא עשה על החנות של אבא שלו ושל דודו ועל מפעל חייהם.

http://vimeo.com/17877795

הסרט של שגיא הוא על מפעל מוזיקה שלפני כן לא ידעתי עליו דבר – יוזמה פרטית של 4 אחים יוצאי מרוקו להקליט זמרים שלא היה להם שום סיכוי לקבל חוזה הקלטות בחברות שהיו קיימות בראשית שנות החמישים בארץ.

אני זוכרת שכילדה, רק בשנת 1983 בערך, החלה הכרה כלשהי במיין-סטרים לקיומה בכלל של מוזיקה "מזרחית" וגם אז – קיטונות של בוז, "מה, את אוהבת את זה?!" ושאר תגובות. כי למרות היותי חצי טוניסאית – אני נראית לחלוטין רומניה ורדרדה שבחיים לא תתפוס שיזוף. וגם חריף ואני – לא חברים. "שיקנזיה" כמו שקראו לי בני ובנות דודיי בטבריה.

הסרט של שגיא מאוד ריגש אותי. החום המשפחתי, הקריאה הנואשת של האבא והדוד שימשיכו את מפעל חייהם. שלא נשכח את שעשו. והם עשו המון. הם היו הקול של יותר ממיליון פליטים יהודים שגורשו ממדינות האיסלם אחרי קום המדינה. אנשים שברובם אהבו את ציון אבל לא היו ציונים. ואם לא היו פרעות קשות, ביזות, אונס, רצח ילדים, שריפת עסקים ובתי כנסת – היו נשארים בארצות מושביהם. היכן שישבו מאות ואף אלפי שנים. בעירק, באיראן, במרוקו, בטוניס, בסוריה, בלוב ובאלג'יר, בלבנון, במצרים, ובתימן. וגורשנו משם. אולצנו לברוח. בלי כלום. הפלסטינים לפחות קיבלו איזכור בכל שני וחמישי באו"ם. בנו בגדו נציגי הממשלות שלנו עצמנו – כי אף אחד – אפילו לא ממשלות ישראל – לא קם לריב את ריבנו, לזעוק את זעקתנו. הרי איך ייתכן שמתוך יותר מ-600 החלטות או"ם בנושא ארץ ישראל והפלסטינים כשיותר ממאה מהן עסקו בסוגיית הפליטים – אף לא אחת מהן טרחה להזכיר בכלל את אסונם של מיליון יהודים שגורשו עם חותמת "ללא זכות שיבה" בדרכון. שמאלנים ממוצא אשכנזי יושבים במחיצה אחת עם שונאי ישראל מוצהרים, ושותקים כשאלה טוענים טענות שאין להם שום שחר היסטורי, כשפלסטינים מציגים את הקמת מדינת ישראל כאילו כל יהדות אירופה הגיעה יום אחד ב-1948 על ספינות, לקחה מהם בחסות האו"ם מדינה ריבונית והכול כדי למרק את מצפונה של אירופה לאחר השואה. ואת החוצפה האדירה הזאת – יש להם רק בגלל שהשמאל עד היום שותק ולא אומר מילה על כאבם ואסונם של יהודי מדינות האיסלם. פלסטינים אומרים בכל כלי תקשורת שהם רק רוצים – "שיחזרו לאירופה". ולאימא שלי הם יתנו לחזור לטוניס?! ואותי לאן הם ישלחו? חצי לרומניה וחצי ל…

האג'נדה הציונית עצמה הייתה בעוכריהם של אנשים כמו סבי וסבתי. היה חשוב ליישוב הציוני ולאתוס של המדינה החדשה להציג את כל הבאים בשעריה ממדינות ערב וצפון אפריקה כמי שעשו זאת בחדווה ובששון. כי את הקייס האירופי לא היה צורך באמת להוכיח. הרי רוב היישוב שאליו הגיעו העולים החדשים נבנה בזיעת אפיים אירופית (וכמובן שאף אחד לא ממש יזכיר את התימנים שעשו המון כבר מ-1882 ועוד קודם). כל הדברת וגם עיקר ההנצחה עד היום ביד ושם (באמת תודה על הפירורים…) – הן כאילו רק קהילות יהדות אירופה נחרבו. נותנים לנו רבע שלט פה, חצי אזכור שם. למה יוזמות להנצחת יהודי טוניס שנרצחו על ידי הנאצים אם איתרא מזלם ושהו בצרפת בעת האקציות או לא שרדו את מחנות הכפייה שהוקמו בטוניס עצמה בין 1942 ל1943 הן יוזמות פרטיות של צאצאי הנרצחים ולא משהו במימון מלא של המדינה, עם קרנות מלגה למחקר וכל מה שנחוץ? למה "יד ושם" עוסק אך ורק באסונם של יהודי אירופה ומפסיק את התיעוד ואת החקירה ב-1945 – הזמן שבו החל תהליך הסלמה קשה שהוביל לאסונם הגדול ביותר של יותר ממיליון יהודים?

גם בהרצאות אקדמיות – לא מצאתי לכך תשובה ובקושי התייחסות כלשהי לאסון יהדות ארצות האיסלם (למי שיש סבלנות ולמי שלא – מספיק לקפוץ לדקות 26-32 ולדקות 41-45 – יותר המחשה מזה – לא צריך). שהפרופסור יבלונקה תגיד את זה לי, בפנים. נראה אותה. סבי ניצל ברגע האחרון כשהאמריקאים שיחררו את טוניס ב-1943 ושיחררו גם את העצירים במחנות הכפייה. אנשים מתו שם! סבתי הוכרחה להיות כובסת של חיילים נאצים. היו להם באותו שלב כבר שני ילדים. אילמלא האמריקאים, אם הם היו מתמהמהים עוד חצי שנה אפילו – לא הייתי כאן. הדיונים במערכת החינוך ובאקדמיה, מתייחסים לאסונם של יהודי צפון אפריקה כ"שאלה", "תהייה". לא היו שם רק גזרות. היה גם את זה והרבה יותר. היו פוגרומים בדיוק כמו כל מה שיהודים חוו באירופה – גם בעירק, גם בסוריה וגם בלוב ובחלק המדינות המוסלמיות זה החל עוד בשנות השלושים (בלי להכניס פנימה את שקרה ביישוב היהודי בא"י עצמו…) ובוודאי בשנות המלחמה. מוות – של מאות אנשים, כולל ילדיהם. ניצול במחנות כפייה, מוות בהם ושילוחים לאושוויץ. זה לא "ענייני בירוקרטיה". זה היה עניין של מזל. האם בגלל זה משתיקים אותנו? כי הנאצים פשוט לא הספיקו? אם היו משלחים את כל יהדות טוניס לאושוויץ – האם כן היו מדברים עליהם סוף סוף ולא רק על "אלף שנות תרבות פולין"? ומה עם תרבות בבל בת 2600 השנים שנחרבה? זה כלום? טשרניחובסקי יותר חשוב מהתלמוד הבבלי? אני לא מאמינה לשנייה שגם אם היינו נרצחים כולנו – היינו נחשבים. ולפי מה אני קובעת את זה? בשנת 1988, אחרי שכבר העברתי את רוב שנותיי במוסדות חינוך ישראליים – יצא לחנויות התקליטים "אפר ואבק" של יהודה פוליקר. איך זה שעד אז אף אחד לא אמר מילה על שואת יהודי סלוניקי? כי אנחנו לא נחשב ולא ניספר לעולם אלא אם נתחיל לבד ונכריח את ה"אליטות", שכל הזמן רק אומרות "תפסיקו לקטר, לא סבלתם כלום", להכיר בנו.

על מה בדיוק היה לסבי ולסבתי לשמוח בהגיעם בחוסר כל לארץ ישראל? על זה שנמצא להם מקום סוף סוף על אוניה לארץ אחרי ימים ושבועות במחנה מעבר ליד מארסיי? בעת הגירוש מטוניס – אימי הייתה בת 4, אחד מדודיי היה בן שנה וחצי, וסבתי הייתה בהיריון מתקדם. ואת דודתי היא ילדה באוהל במעברה ליד עתלית. אוהל קטן שבו שוכנו 9 נפשות: האימהות של סבא וסבתא, הם עצמם ו-6 ילדים. למשך שנים. והם עבדו בכל עבודה שרק נתנו להם, חסכו גרוש לגרוש וקנו דירה פיצפונת בשיכון בטבריה. וגם שם גרו כולם בצפיפות איומה. אבל לפחות זה כבר לא היה אוהל. אז מי שיספור יגיד רגע – דיברת על 5 ילדים. איפה מס' 6. מספר 6 היא דודתי דינה. והיא תעלומה עבורי עד היום. בקושי מזכירים את שמה כי זה היה נושא כאוב מדי לסבי ולסבתי. דינה הייתה בת 3 או 4 כשיום אחד חלתה מאוד וסבתי לא יכלה להרשות לעצמה להישאר בבית לטפל בה כי הייתה מאבדת את עבודת הדחק בקיבוץ. היא לקחה את דינה איתה והמטפלות של חדר הילדים אמרו לה ש"הכול יהיה בסדר". כשהיא באה בערב לקחת את דינה הביתה אמרו לה שדינה נפטרה ונקברה. הראו למשפחה שלי קבר. אימא שלי אמרה לי לפני 20 שנה בערך שלא רק ילדי תימן נחטפו. "לדינה", היא סיפרה, "היה שיער שטני ועיניים ירוקות". סבי וסבתי אינם בין החיים. הדודה המבוגרת ביותר חולה באלצהיימר ואינה מזהה את אחותה או את ילדיה כשהם באים לבקר. הדוד השני שנולד והיה יחסית גדול בזמן החיים בטוניס – חולה ותשוש ואשתו, דודתי שופעת המתכונים והחיבוקים, אמרה לי "עזבי, בינתי, הוא לא זוכר שום דבר מאז". אימא שלי חולה גם כן כבר שנים רבות ואם עוד האמנו בשלב ההתחלתי שהיא תחלים – מותו של אחי בעת שירותו הצבאי חיסל אותה סופית. היא חיה בבית אבות בפתח תקווה ואנחנו, הילדים, אנחנו הזכר היחיד – היחידים שנושאים שברי ורסיסי סיפורים. רסיסי חיים של קהילה שלמה שנחרבה.

לקח למשפחה של אימי שני דורות וחצי להגיע לשלב שיש לנו גם בוגרות אוניברסיטה בשורותינו וגם בעלי מקצועות חופשיים כמו אחיות, יועצות מס, בעלי עסקים קטנים כמו מכולת וכו'. חיינו כל חיינו בעוני נוראי. דודתי חיה עד היום בשיכון עמידר מטה ליפול שאם תעשו לידו "פוווו" – הוא יתמוטט ואני בכלל לא רוצה לחשוב מה יקרה אם חלילה תהיה בטבריה רעידת אדמה של יותר מ-5 ריכטר. בניין הקלפים שבו היא גרה לא יעמוד בזה. וכסף לצאת משם? שכחו מזה. אולי בעוד דור וחצי. בני ובנות דודיי ודודותיי כבר הצליחו פלוס מינוס, בחלקם, אם הם איך שהוא צלחו את התיכון – להקים להם מערך כלכלי שהיה לאשכנזים כבר בשנות ה-60.

השארנו מאחורינו רכוש רב. למשפחה היה בית גדול, ריהוט יפה, היו חשבונות בנק. לשלוחות משפחה אחרות היו אדמות, חנויות. כולם כל הזמן מקטרים על הרכוש של הפלסטינים ועל הפליטות שלהם. ומה עם הפליטים שלנו? מה עם הרכוש של המשפחה שלי שטוניסאים עלומים נהנים ממנו כבר עשורים בעוד המשפחה שלי עוד מדשדשת בשולי חברה שהתעלמה מהם, רמסה את כבודם על כל צעד ושעל ודחקה את תרבותם לשוליים?

אבל לפחות את המוזיקה שלהם – לא הצליחו להשתיק. ועל זה פליטי מדינות האיסלם וצאצאיהם חווים תודה אדירה לאחים לבית אזולאי. הנה סרט קטנצ'יק שבו עטיפות תקליטים עם מיטב המוזיקה שהוציאו עם השנים:

http://vimeo.com/19790919

"יש מקום" הוא הבלדה הנוגה מהמחזמר "קזבלן". כשהייתי קטנה דודתי החיפאית, אחותו של אבי, מאוד אהבה להקשיב לשירים האלה. כי משהו בהם דיבר אל כל מי שהיגר והשאיר מאחוריו זכרונות, ארץ מכורה, תרבות שאינה מקובלת/מוכרת/אהודה בארץ החדשה והכל כך צברית אבל הספונה חזק בתרבות אירופית מסוימת מאוד.

 בעצם מפתיע אותי שהקהל האשכנזי קיבל את המחזמר ואת הסרט הזה בכאלה זרועות פתוחות. אולי בגלל שהתאים להם להמשיך לחשוב על מרוקאים כעל ה"אקזוטים האלה". אבל מילות השיר הזה – במיוחד באוזניי שלי – של מהגרת שלא תיכננה להיות מהגרת – מצלצלות בקול הד עצום.
 
השיר הזה הוא שיר מאשים, שיר מלא עצב, אכזבה, טינה, כעס, געגועים ומרד של ממש מול האתוס הציוני של "איזה יופי, כולנו ציונים וכולנו לומדים להיות אשכנזים או שותקים אם לא מצליח לנו". השיר הזה אומר לכל האשכנזים ולכל הציונים – לכו חפשו את החברים שלכם. עזבנו תרבות מפוארת, בתים מלאי חום, מסורת, שבת, ערכים, סדר משפחתי והיררכיה פטריאכלית שנתנה משמעות להכול. ובאנו למה בדיוק? להתנשאות שלכם, לאטימות, להשטחה ולטיוח של כאב סבלנו, ולזה שכל העולם דיבר רק על הפלסטינים כאילו אותנו לא גירשו עם בקושי כמה בגדים וחצי מזוודה. בעשורים האחרונים הקולות האלה הגיעו גם לספרות ולסרטים/תוכניות טלויזיה אך אלו קולות בודדים בתכל'ס: "מישל עזרא ספרא ובניו" של אמנון שמוש ו"הבריחה" של אסתר שטרייט-וורצל – על חורבן יהדות סוריה, "נציב המלח" על יהדות טוניס, "הספינה אגוז" על יהדות מרוקו,  "לילה אחרון באלכסנדריה" של אסימן על יהדות מצרים ורבע סצינה ב"גבעת חלפון אינה עונה" ו"מפריח היונים" של אלי עמיר ו"סופה בין הדקלים", "ויקטוריה" של סמי מיכאל, על פארה של קהילת עיראק שהייתה שם מאז ימי אשור ונתנה לעמנו את התלמוד הבבלי – ואלו רק הספרים שיצא לי לקרוא ולמצוא בכוחות עצמי עם השנים ואני מקווה שעוד יסופר סיפורן של עוד קהילות שנחרבו. יש גם ספרים וסרטים על ניסיונות ההשתלבות הראשונה בחברה הישראלית של אז: "תרנגול כפרות" של אלי עמיר, "גבעת האירוסים השחורים" של יצחק נוי ועוד יצירות כמו הסאטירה של קישון "סאלח שבתי" שפעם הצחיקה אותי והיום מעלה בי כבס בסצינות המשפילות שם – במיוחד הקטע הסיפורי על הכלב. ההגחכה הבלתי נסבלת הזאת לסבלם של אנשים כמו סבי וסבתי הייתה הדרך היחידה להביא ולו שמץ מסבלם אל המסך. אבל שלא ירימו ראש. שיזכרו שהם "פחותים". הם הרי לא מאירופה.

 
בשיר "יש מקום" נאמר "ישנו מקום שלא אשכח, אותו תמיד אשא עימי בלב. יש מקום אותו אני אוהב". וזה לא כאן – בארץ ישראל שלכם. אני אוהב את מרוקו, מרוקו חסרה לי, מסורת השבת חסרה לי, החופים חסרים לי, השוק והכיכר והשירים והתרבות שלי שנרמסת כסוג ב'. הלב שלי שם, לא ביפו או בתל אביב. הוא רחוק – אי שם. רק במקרה, באיזו תוכנית בערוץ אחד, כשניסו להסביר מאיפה צמחה תנועת הפנתרים השחורים, הזכירו אירועים כמו ואדי סאליב. אולי הפעם היחידה שיהודי מרוקו קמו וזעקו את זעקת כל העלייה הכפויה ממדינות האיסלם. ועל דגל טבול בדם הם כתבו למלך מרוקו: בבקשה, קח אותנו בחזרה.
 
ואני פה בגרמניה – לפעמים לבד לי ולרוב לא. אבל השיר הזה עושה לי צמרמורות בכל פעם שאני מפרגנת לי אותו.
 
יש מקום
http://www.youtube.com/watch?v=sDPU1ACSuJg
 
ואני חושבת שבדיוק בגלל זה – האחים לבית אזולאי יזכו לחסד גדול בשמיים על הנחמה שהם נתנו ליותר ממיליון איש שהושתקו ונדחקו עם תרבותם לשוליים. הם נתנו במה וקול לגעגועים של דורות.
 
 וסרט מדהים על היהודים ממדינות האיסלם שגורשו אחרי קום המדינה והפרעות וההתנקלויות שספגו קודם. זה התקציר עם תרגום לעברית – יש כמה יוזרים שהעלו את כולו ב-6 חלקים.
http://www.youtube.com/watch?v=jAzAu6JZTBg

היו ערבים שזכאים להיכלל ברשימת חסידי אומות עולם. כי הם הצילו יהודים. אבל הרוב – שמחו לאידנו. סדרת מופת כמו "עמוד האש" – בקושי אם בכלל דיברה ברבע מילה על העלייה ממדינות האיסלם. את הסיפור של מדינות צפון אפריקה תחת הכיבוש הנאצי ממעטים לספר. גם בנו הרגו ורצחו. גם יהודים ממדינות האיסלם לבשו תלאי צהוב.

כששמו לי בדואר את יוזמת ג'נבה של ביילין – קראתי אותה בעיון. והתעצבנתי. איך זה שגם בשלהי שנות ה-90 עדיין לא היה שום אזכור במסמך כל כך חשוב לאסונם של יהודי מדינות האיסלם? לא יהיה ולא ייתכן הסכם שלום בר-קיימא, עם מחויבות עממית אמיתית מאחוריו, עם מדינת ערב כלשהי בלי לשבת ולדון לעומק בסוגיית הפיצויים לפליטים היהודים. וחייבת להיות התנצלות. של הערבים ושל השמאל הישראלי. הרי מה לנו כי נלין על האו"ם? שם הרי שמעו על כעס ישראלי רק כשהערבים העזו בחוצפתם הבלתי נגמרת לקרוא לציונות גזענות ואז שינו את שם רחוב האו"ם בקריית יובל בירושלים לרחוב הציונות. אז הציונים ומפא"י וכל שאר הברנז'ה התעצבנו. עד היום – להיות ימני זה לא כיף. להגיד את מה שיש לי להגיד כדור שלישי – לא פשוט. בלי הכרה בפליטים ממדינות האיסלם אי אפשר להבין את המהפך של 1977. העמדה הפוליטית-בטחונית של הימין בישראל תישאר תעלומה למי שלא ישכיל להבין את השבר הגדול של ההתעללות המוסלמית בנו במשך מאות שנים, את האלימות שזכינו לה בארצות מושבנו ככל שהתנועות הלאומיות והשפעתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני גברה. אי אפשר להבין את חוסר האמון הבסיסי שכל יהודי שמוצאו ולו חלקית ממדינות האיסלם – מרגיש ולו במקצת כשהוא שומע דוברים ערבים. כי אנחנו יודעים. אנחנו שרדנו את מה שהם עשו לנו בפרעות ובפוגרומים. ועד שקולנו באמת יישמע, והפיצויים יגיעו, והשילוט המנציח, קרנות המחקר, וההכרה בערבים חסידי אומות עולם תתרחב – היוזמות תמשכנה להיות פרטיות. אבל הן קיימות והן רק תגדלנה. האחים אזולאי לא חיכו לאשכנזים. הם הקימו במו ידיהם מפעל מוזיקה מהיפים שיש. אנשים יקרים כמו יוסי בריח – לא מחכים יותר ל"יד ושם" – ועושים מה שאפשר לאסוף את המידע לפני שכל ניצולי השואה מקרב "עדות המזרח" ילכו לעולמם. ומכיוון שלא נראה לי שב-20 שנה הקרובות יקרה משהו רציני בתחום – אנשי שם, זמרים מוכשרים ומוצלחים מקרב כל העדות שלנו – וכל מי שידו משגת ולו כדי לתרום שקל – כולם צריכים להתגייס ולא רק כדי לשמר את מפעלם של האחים אזולאי, אלא כדי שיהיה מוזיאון משלנו – לפליטים. לתמונות שלנו, למסמכים שלנו, למוזיקה שלנו, לתרומה שלנו לעולם היהודי ולעולם התרבות בכל המדינות שבהן ישבנו, למתינו שם ובארץ ישראל בכל מערכות ישראל ובתקווה, בעזרת השם, להקמת קרן מלגות שתיתן גב נוסף לבני דורי ולילדינו כדי שיוכלו להיכנס בשערי כל האוניברסיטאות בלי להתחנן למלגות מהאשכנזים. יש יוזמות קטנות של עדה כזו או אחרת. אבל חיכינו מספיק. עכשיו הזמן לעשות לביתנו. ושיהיה מפעלם המדהים של האחים אזולאי נר לרגלינו ולפיד עבורנו. כי הם ההוכחה שאפשר.

ואני מצטרפת לברכתו של הרב עמאר לאחים אזולאי על מפעלם לשימור פיוטי העדות הספרדיות. ישמור האל צאתכם ובואכם ויפרוס עליכם סוכת שלומו. אמן.

דברים שרואים שם, לא רואים מכאן

קראתי הבוקר כתבה מרתקת ב"דר שפיגל" ומצורפת אליה גלריה של 8 תמונות:

http://www.spiegel.de/fotostrecke/fotostrecke-66881.html

יותר מ-500 טונות של אשפת טכנו מייצר העולם המערבי בשנה ויותר מ-80% ממנה מגיעים בקונטיינרים לחופי גאנה, ניגריה וסין. שם אפשר למצוא בין הררי המחשבים ומסכי המחשב של אתמול מדבקות שאומרות מאיפה זה הגיע לשם: משרד ההגנה הבריטי, הצבא האמריקאי, בתי ספר בפילדלפיה ו-המשרד לאיכות הסביבה של הולנד, וזו רק דוגמית מגבעונת של זבל ליד עיר הבירה של גאנה, אקרה.

אז כן, האמריקאים ממחזרים משהו כמו 10-20%, האירופים מתגאים בסביבות 25-30% מיחזור של פסולת טכנו. אבל הרוב, כל מה שאנחנו לא רוצים כי זה "פאסה" כי בדיוק לפני יומיים הושק האיי-פד החדש או הסמארט פון החדש – מגיע לחופים רחוקים. הררי זבל רעיל שצעירים וצעירות אפריקנים משוטטים ומחטטים בו. רובם יתומי מלחמות האזרחים במדינותיהם. הם עושים במקומנו את העבודה: מפרידים חזרה החוצה מהפלסטיק את הנחושת, הברזל, הקצת זהב, החוטים, וכו' שיש שם – אבל גם מכניסים אל גופם ואל האוויר ואל מאגרי מי השתייה שלהם רעלים מסוכנים כמו כספית, קדמיום ושאר חומרים שבמערב יודעים כבר עשורים עד כמה הם מסרטנים.

ונוח לנו. נוח לנו לא ממש לתהות לאן נעלם הסלולרי ה"ישן" שלנו. זה שעוד לחלוטין אפשר היה לעשות ממנו שיחות אבל שלרוע מזלו – אי אפשר לגלוש ממנו ברשת או לצלם איתו באיכות XYZ במקום האיכות של לפני שנה-שנתיים.

והררי הזבל האלה רק משתנים בסוגם ובמיקומם אבל לא במהותם – זבל מהמערב שנוחת בכמויות עתק במדינות עולם שלישי וכאלה שכבר לא ממש עולם שלישי אבל בכל זאת – עניים שם ברמות. כמו הודו. הרים שלמים של בקבוקי מים מינרליים. של כוסות חד-פעמיות.

מה כן אפשר לעשות? חכו קצת. חברת הסלולר "דוחפת"? – תגידו שאתם מרוצים מהמוצר ולא נלהבים לשדרג כרגע. זה גם יחסוך לכם כסף. אל תמהרו כל כך לרכוש את המוצר הלוהט של אפל – כי אולי בעוד חודשיים תתחילו לשמוע הדים מרוגזים על אנטנה דפוקה, תשדורת לא משהו ועוד דברים שכבר קרו?

המירוץ הזה לחדש ולחדש – דופק מישהו אחר על כדור הארץ ובגלל שנרצה או לא נרצה – זה הכדור של כולנו – גם אנחנו נקבל את התרעלה אלינו ולא בעוד הרבה זמן. כבר כעת אירופה נמצאת מצב של טסונמי של מהגרים לא חוקיים מאפריקה. חקלאים ששדותיהם נהיו שדות מוקשים בשל מלחמות על שליטה במכרות יהלומים ודייגים שכל פרנסתם נעלמה בגלל תאגידי ענק שדגים את כל הדגה ליד החופים עד שלא נותרים דגים לאף אחד, גם לא למי שעוסקים בכך מאות שנים וכל חייהם תלויים בדיג הזה.

הרעל הזה במי התהום – מגיע לשתייה, לנחלים ולנהרות, לימים ולאוקיינוסים. ואין, אין לאן לברוח מהאחריות שלנו לכל זה.

במקום לשתות מכוסות חד-פעמיים בעבודה – תביאו כוס משלכם מהבית ותשטפו אותה אחרי כל נס קפה. ברגע שכל אחד מאיתנו יעשה מעשה – אחד ועוד אחד ייצא מיליון ועם עוד מיליון ועוד מיליון אולי אפשר יהיה בעוד חמש שנים להוריד בחצי את כמות הזבל והסבל שאנחנו שופכים על אחינו בני האדם.

כי אם כבר פסח – יש הרבה מאוד דברים שחשוב ורצוי לנקות.

חג שמח:-)

comfortably numb – אין דבר כזה

אני לא ממש חושבת שיש מישהו בן גילי שלא גדל עם השיר הזה ברקע או בתכל'ס – עמוק בתודעה.

http://www.youtube.com/watch?v=YQWszrZHBPI

(הקישור הוא לקליפ ביו-טיוב. לקוראיי שגרים באירופה – שם לא פעם המוני קליפים ביו-טיוב חסומים לצפייה ממליצה להכניס את הקישור לאתר שמאפשר באופן חינמי להסתיר את ה-IP ולראות את התכנים בכל זאת).

גדלתי עם השיר הזה ברקע במשך רוב שנות ילדותי. ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין עד כמה הוא מתוחכם, מריר, ציני ומודע בתוך תוכו לסתירה הבלתי אפשרית שבו – כי אין דבר כזה שנוח לך במצב של קהות חושים.

קהות חושים היא הקטע הסופר מרגיז כשאחת מהגפיים "נרדמת". נימלול, ובמצב הקשה יותר איבר שנהיה כבד כמו שלושים אבנים. ואוי, אוי הכאב כשהתחושה מתחילה לחזור.

וזה כל הרעיון. לא רק בשיר אלא ביצירה השלמה והבעצם בלתי ניתנת להפרדה לחלקים לגמרי עצמאיים שעומדים בפני עצמם – יצירת המופת של סוף שנות ה-70 – האלבום "החומה" של פינק פלויד.

ולמה זה עולה אצלי מדי פעם? כל המחשבות הללו על ילדות דפוקה, הישרדות כנגד כל הסיכויים והנזק ארוך-הטווח שאנו נושאים איתנו? כי מי שלא מטפל בעצמו עושה את מה שבוב גלדוף עושה בסרט – מסתגר בעודו בחיצוניות דווקא נחשף יותר ויותר מול המוני אנשים, מרחיק מעליו את אוהביו ואת כל מי שלדעתו לא יכול להיות שאוהב אותו – כי הוא בפנים לא מאמין שהוא ראוי לאהבה. וכדי להילחם בעולם שהתעמר בו כל כך – הוא מפתח את הצורר הפנימי – שמענה אותו בלי סוף אבל מציע לו עסקה שקשה לסרב לה – הוא יהיה אכזר באותה מידה לכל ה"אלה" שבחוץ, שמתדפקים על החומה שלו – ולא משנה אם מאהבה או בגלל אג'נדות אחרות.

אם ילדים ששרדו את זוועות ילדותם לא הולכים לטיפול ארוך-טווח הם תקועים לעולם במשפט, האשמות ובתלות בתוצאות הסתמכותם על הצורר הפנימי.

וכמו שאומר קטע המשפט שבסוף היצירה – התחושה כשמנסים להילחם מול הרגשות האמיתיים, האוהבים, שנדחו כל כך, היא שמשתגעים. ואז אין ברירה – כדי לצאת מהכאב – הם חייבים להרוס את החומה שבנו בינם לבין העולם. בסרט במיוחד זה מוצג בצורה מאוד חזקה. ומי שיוצא החוצה הוא לא המבוגר אלא הילד שנכלא לעשורים בתוך כאבו ובהמשך גם בכאבו של המבוגר. ואז כשהוא שם, בין הריסות החומה – הוא זקוק כל כך. לכל אלה שחיכו לו. אלו שבאמת אוהבים אותך.

http://www.youtube.com/watch?v=ptopusM4G0Q

השיר המסיים את הסרט – השיר שבא על הכתוביות – אומר בתכל'ס שכשתצא מהחומה אולי, אולי עוד יהיו שם בסביבה אלו שחיכו לך. אבל זה "אולי" די גדול.

ואני? אני החלטתי בשבוע שעבר להפסיק לחכות מחוץ לחומה של אחותי הגדולה. חיכיתי לה שם יותר מ-30 שנה. מיציתי. הולכת לעשות לביתי.

שבת שלום לכולכם.

צעיף בדוגמת עלים

המקור כאן

הדוגמא נראית קצת מסובכת ועלולה להבהיל מתחילות. בתכל'ס זה ממש לא מסובך. דוגמת תחרה יפה שיוצרת אפקט עלים חמוד מאוד. למתחילות ובכלל – מאוד ממליצה להוציא הדפסה מוגדלת של השורות הנחוצות ולהסתיר את השורות שלפני/אחרי עם דף שלא צריך כי נורא קל להתבלבל לפני שמזהים לבד איך הדוגמא אמורה להיות. לוקח כמה חזרות לשים לב איך זה עובד וגם אז קרה מדי פעם שנאלצתי לפרום שורה ולתקן:-). טיפ – לא לסרוג את הדוגמא הזאת כשעייפים;-)

עוד המלצה חמה – לספור עיניים אחרי כל שורה שסרגנו תוספות/הורדות עיניים. לפעמים קרה ששכחתי פעם אחת להעלות חוט מעל המסרגה וזה הצריך פרימה.

מעלים 25 עיניים. מומלץ מאוד להעלות אותן באופן משוחרר כי אחרת ממש קשה לעבוד והדוגמא לא יוצאת טוב. גם את הסגירה בסוף הצעיף יש לעשות באופן משוחרר ולא הדוק מדי. בהתחלה ובסוף הצעיף סורגים חמש שורות שכולן ימין. בצדדים תמיד 3 עיניים ראשונות ואחרונות נסרגות ימין. כל שורה זוגית היא 3 ימין, מספר משתנה של p – כלומר עין שמאל, ואז שוב 3 ימין.

שורות 1-6 – מסיימים עם 31 עיניים.

בסוף סריגת שורה 7 נשארים עם 27 עיניים.

בסוף סריגת שורה 9 נשארים עם 25 עיניים. והדוגמא מתחילה שוב למספר החזרות הנחוץ כדי ליצור את האורך המועדף.

בתכל'ס הצעדים העיקרים הם: K – לסרוג עין ימין, YO – העלאת חוט מעל המסרגה, SSK כשהכוונה להעביר שתי עיניים למסרגה השניה בלי לסרוג אותן, להחזיר אותן הפוכות למסרגה הראשונה ולסרוג ימין, k2tog - לסרוג שתי עיניים ימין יחד (עוד וריאציה שמופיעה היא k3tog לסרוג שלוש עיניים יחד ימין), sl1-k2tog-psso – מעבירים עין אחת בלי לסרוג אותה, סורגים 2 עיניים ימין ואז את העין שלא סרגנו מעבירים מעל העין שסרגנו כרגע, sl2-k1-p2sso – מעבירים 2 עיניים למסרגה השנייה בלי לסרוג אותן, סורגים עין ימין ואז מעבירים מעליה את 2 העיניים שלא נסרגו.

הצמר המומלץ במקור דק הרבה יותר. עשיתי אותו בצמר עבה יותר ואקרילי שמתאים למסרגות גודל 3-4 ויצא אחלה. סרגתי עם מסרגות גודל 4.

הדוגמא מועתקת מהאתר רק למקרה שמתישהו בעתיד הלינק לא יעבוד (אין לי חלילה כל כוונה להפר זכויות כלשהן):

Loosely cast on 25 stitches.

Work 5 rows in garter stitch (knit each row).

Begin working lace pattern following either chart (and Pattern Notes) or written instructions below.

Row 1 [RS]: k3, ssk, yo, k5, [yo, k1] 5 times, yo, k5, yo, k2tog, k3 (31 sts)

Row 2 [WS]: k3, p25, k3

Row 3 [RS]: k3, ssk, yo, ssk, k1, [k2tog, yo] 2 times, k3, yo, k1, yo, k3, [yo, ssk] 2 times, k1, k2tog, yo, k2tog, k3 (31 sts)

Row 4 [WS]: k3, p25, k3

Row 5 [RS]: k3, ssk, yo, k3tog, yo, k2tog, yo, k5, yo, k1, yo, k5, yo, ssk, yo, sl1-k2tog-psso, yo, k2tog, k3 (31 sts)

Row 6 [WS]: k3, p25, k3

Row 7 [RS]: k3, k3tog, yo, k2tog, yo, k1, yo, ssk, k1, k2tog, yo, sl2-k1-p2sso, yo, ssk, k1, k2tog, yo, k1, yo, ssk, yo, sl1-k2tog-psso, k3 (27 sts)
Row 8 [WS]: k3, p21, k3
Row 9 [RS]: k4, k2tog, yo, k3, yo, k3tog, yo, sl2-k1-p2sso, yo, sl1-k2tog-psso, yo, k3, yo, ssk, k4 (25 sts)
Row 10 [WS]: k3, p19, k3
Repeat Rows 1-10 until the scarf is as long as you like it or until you are almost out of yarn. You should be able to complete twenty-seven pattern repeats if you are using the Silky Wool yarn and thirty-six pattern repeats if you are using the Douceur et Soie yarn.
Work 5 rows in garter stitch.
BO all sts loosely.

סוף שבוע ראשון באמסטרדם

חיכינו יותר מחודש – אבל בסוף השבוע האחרון סוף סוף הצליח לי ובעלי לתאם לא רק זמנים אלא גם כספים ולהיפגש. והיה מרגש ברמות. סרט טורקי זה כלום לעומת הנשיקות והחיבוקים שהערפנו אחד על השני בתחנת הרכבת של אמסטרדם-סוד.

והיה אחלה מזג אוויר. באמת ממוזל. לא ירד גשם, 10-12 מעלות ביום וגם בלילה ממש לא היה קר. המלון נבחר כך שלא יהיה רחוק רגלית מהקהילה ומבית הכנסת ופגשתי שם אנשים מקסימים, חמי לב ומארחים נדיבים. אני עכשיו הרבה יותר רגועה ויודעת שבעלי אכן לא הגזים כשהוא אמר שטוב לו שם והוא פורח ומשגשג. חמסה – רק שימשיך ככה!

רק מה – לא הכול היה סבבה. כבר ביום שישי התחיל לי בערך שעתיים אחרי מנוחת הצהריים איזה גירוד לא מוסבר בגב. בגלל שלפני איזה 12 שנה הייתה לי תגובת עור קשה למוצר של סבוני דאב – ניחשתי שאולי הסבון שאיתו רחצתי ידיים פעם או פעמיים במלון אולי אשם בעניין ומיד מידרתי אותו הצידה. הבאתי איתי בכל מקרה מברלין סבונים משלי כך שלא היה מחסור כלשהו. ובכל זאת – האלרגיה הזאת לא רק שלא נרגעה או נעלמה – היא הלכה והחמירה. המצב הגיע לידי כך שבלילה שבין שבת לראשון לא הצלחתי בכלל להירדם בגלל גירודים קשים וכואבים בעור ומהחרדה שזה גרם לי לגבי מה שזה אולי עלול לעשות לתינוק שלי אם זה ימשיך להחמיר. בשלב הזה התחלתי לשער שהבעיה היא במצעים עצמם ושיש עליהם כנראה שאריות מסוימות של כימיקל הלבנה או מרכך כלשהו שאני אלרגית אליו בצורה חריגה – כי בעלי לא סבל משום דבר בעוד העור שלי נהיה אדום לוהט וגירד בצורה איומה.

התכנון המקורי שלי היה לנסוע לאוסנברוק ביום ראשון ורק בשני בבוקר לחזור לברלין אבל מפאת המצב החלטתי שיהיה הכי טוב לחזור לברלין במהירות האפשרית ולגשת לבית החולים שבו כבר שילמתי את הרבעון הנוכחי. שם נתנו לי משחה וכדורים ללקיחה פעם ביום שמאוד עזרו לי לישון הלילה. הדוד של בעלי אסף אותי מבית החולים, הקפיץ אותי לבית מרקחת כי הרוב סגורים ביום ראשון ונשארתי לישון אצלם בבית. זה מאוד עזר לי כי ממש לא רציתי להיות לבד עם כל החרדות שעדיין רצו לי בראש למרות שרופאת העור התייעצה עם הרופאים הדרושים ואמרה שאין סיבה לחשוש לגבי התינוק.

התקשרתי למשרדים של הרופאה שלי כי רציתי לבוא כבר היום במקום ביום חמישי – אבל אמרו לי חד משמעית שאין סיבה לדאגה ושכל כך עמוס אצלה שלא כדאי לנסות לוותר על התור שכבר יש לי.

מיד אחרי התור אצלה ביום חמישי אני יוצאת לדרך לאוסנברוק שם אפגוש את בעלי שוב לחג הפורים. ואפילו שזה רק ימים ספורים – קשה לי לחכות! היה כל כך טוב להיות איתו שוב, להתחבק, להרגיש אותו קרוב, לשמוע את כל הסיפורים שהיה לו לספר ולראות היכן הוא מסתובב ומה המקומות שהוא מהר מאוד אימץ לליבו בסביבתו החדשה.

אני מקווה שבביקור הבא באמסטרדם אני אצליח להתארגן כדי לשהות שם בחמישי או בשני חוץ מהסופ"ש כדי שנלך יחד למוזיאונים ונחווה יותר מהעיר המקסימה הזאת.

לקחים ברורים לביקור הבא:

לא משנה כמה ההיריון הזה גורם לי לשכחות למיניהן – בפעם הבאה אני כבר לא אשכח להפעיל את ביטוח החו"ל שלי.

לקחת איתי מצעים מהבית למיטה במלון – לכל מקרה, אפילו שלמלון "סבוי" אני כבר לעולם לא אחזור.

שאכן אף פעם לא מיותר לקחת איתי סבונים וקרמים מהבית ושבהיריון הזה בכלל מומלץ להסתמך בכל הקשור לקוסמטיקה ודברים שבאים במגע ישיר עם העור שלי אך ורק על מוצרים וחומרים שמוכרים לי כבטוחים עבורי.

והלוואי שימשיך להיות אביבי!

חג פורים שמח לכולם:-)