ראיתי הבוקר את הכתבה הזאת בלמה-נט
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4100566,00.html
4500 ש"ח, אחרי הנחה, לדירת שני חדרים ברחוב שקט בתל אביב. 65 מ"ר. מדובר על 900 אירו אך ורק על שכר הדירה, כלומר בלי הוצאות ועד בית, ניקוי חדר המדרגות, חימום בחורף, חשמל, מים, ארנונה. וכמי שיודעת היטב מה מרוויחים בארץ גם אנשים שבאים עם תואר – הסכום שנדרש כאן הוא משכורת שלמה – עוד לפני שבכלל נשמתם.
יש אנשים שמרגיז אותם לשמוע על החיים בחו"ל. אומרים לי שזו קנאה, או כעס או לא יודעת מה. אני לא עזבתי את ישראל "כדי לעשות את המכה". באנו לכאן לשם לימודי הדוקטורט של בעלי וחיינו גם כאן מהיד לפה. המעבר עלה לנו באזור 30 אלף ש"ח וכדי לחזור לארץ מתישהו בשנים הקרובות נצטרך סכום כפול.
גם בגרמניה יש יוקר מחיה, ועליות מחירים. אבל המחיר שאני משלמת בסופר על היוגורט ועל הגבינה נשאר אותו הדבר ב-6 השנים שאני פה. בארץ זה לא ככה ויש עליות של עשרות אחוזים במחירים של מצרכי בסיס.
מפאת זה שבעלי מתחיל בקרוב לעבוד בעיר חדשה וגם לכבוד התינוק שבדרך – עברנו כאמור דירה לצפון גרמניה. כשאני רק חושבת על מחירי דירה מקבילה בתל אביב או בירושלים – אני יודעת שאין שום סיכוי שנוכל אי פעם לחזור לגור בארץ אם השתוללויות המחירים שם ימשיכו כמו שהן. יש המוני ישראלים כמוני שלא עזבו לתמיד ולא עזבו עם רצון לטרוק את הדלת מאחוריהם אלא הלכו בעקבות הזדמנות כזאת או אחרת וחולמים על לחזור תוך כמה שנים. והחלום הזה הולך ומתנדף. הוא החל להתנדף כבר כשביבי חיסל את כמעט כל ההטבות לתושבים חוזרים ובעיקר מול הקנס האימתני מטעם קופות החולים שכמשפחה שלמה שצריכה לעמוד בו – ברור לי שלא נצליח. לא רואה מתי אי פעם יהיו לי סכומים כאלה לתשלומי קנסות מופרכים גם אם יעשו מבצע של שנת 66 למדינה או מה שזה לא יהיה.
אנשים כמוני, שעזבו ורוצים לחזור, לא באמת צריכים מבצעים משכנעים. אנחנו רוצים לחזור. חולמים על זה. מהרהרים. שוקלים את זה בלי סוף. מה שצריך לקרות זה שקודם כל למי שכבר בארץ יהיה שם טוב ומרווח. ברגע שלאחותי יהיה לא רק איך לשלם שכר דירה אלא גם איך לשים כמה גרושים בצד ליום סגריר – אפשר יהיה לדעת שזה אפשרי לחיות שם, בארץ הקודש.
שימו לב, אני בכלל לא מדברת על לקנות דירה. למה בכלל לקנות? לפעמים מפטרים אותך – כמו שקרה לנו כבר בארץ. בגלל ששכרנו – יכולנו פשוט לעבור לחלק מעפן יותר של העיר. אם כבר הייתה לנו משכנתא – היינו עוברים לגור ברחוב. יש קטע אמוציונלי לחלוטין בשיקולי קניית דירה. אנשים משוכנעים שזו רכישה מוצדקת בלי לחשוב כלל על העלויות ועל המשמעויות האמיתיות. על זה שקונים בית בשלב שבו לא ברור עד כמה יש גנים קרובים ובתי ספר טובים. עד כמה חלוקת החדרים גמישה ומתאימה לעוד ילד או שניים. כל דירה מצריכה תשלומי מיסים, תיווך, עמלות עורכי דין וכל אלה מצטברים לכמה עשרות אלפי שקלים שהם בקלות שכירות של כמה חודשים. המון זוגות מתפשרים על דירות בשכונות לא משהו, בבניינים באיכות בנייה ירודה, עם בידוד נוראי שמעלה בטירוף את מחירי החימום בחורף. אם קונים דירה ונשארים בה עשרים שנה – ניחא. אבל כמה זה באמת קורה? המון זוגות עוברים דירה לפחות פעם אחת בעשר שנים. ואז בכל פעם יש שוב מיסים ועמלות. וגם ההנחה הבסיסית שמחירי הנכס תמיד עולים – לחלוטין לא נכונה אם קניתם בית בשכונה לא משהו כי לא תמיד הבועה לטובתכם. חוץ מזה שבקנייה – שמים את כל החסכונות ובמקום שהם ימשיכו לעבוד עבורכם ולצבור ריבית כלשהי – גם אין רזרבות לשום מקרה חירום וגם אין ריבית וגם אין ודאות לרווח בעת שרוצים למכור את הנכס מכל סיבה שהיא. מכאן הדרך לאוברדרפט היא נורא נורא קצרה.
כשנחזור לגור בארץ – אני רוצה להמשיך לחיות בשכירות. זה גמיש, זה נוח, זה מאפשר לבדוק אם שכונה מתאימה לנו, זה מאפשר לבחון את מגמות השוק בצורה שקולה ואין בזה שום הפסד. המון אנשים אומרים לי שמשכנתא זה יותר טוב מלשלם שכירות כי הבית נשאר שלך. זו האשליה הכי גדולה כי הם לא קולטים שהם כן גרים בשכירות. הם השוכרים והבנק הוא בעל הבית עד שהם יוכיחו אחרת – בעוד עשרים שנה בקירוב. אם בכלל.
אני מדברת על המקרה שלי בלבד. על זוגות כמונו שאין להם לא 90 ולא 80 אחוזים מהכסף לקניית דירה בשכונה כלשהי בעיר שבה הם עובדים או לומדים. ולכן רק שכירות היא משהו שבכלל סביר לצפות לו. צריך להיגמל מהקטע של "חייבים לקנות דירה" וזה יקרה רק כששכר הדירה יהיה נורמלי. ולא, לשלם 900 אירו בחודש לדירה של בקושי שני חדרים בתל אביב זה לא נורמלי. קראתי המון טענות בטוקבקים על זה שהמפגינים מפונקים. זה לא פינוק לגור באותה עיר שבה אתה עובד. זה לרוב הכרח. וזה בוודאי הכרח עבור המון זוגות צעירים לגור בקרבה סבירה להוריהם כי אחרת הם קורסים בעת ניסיון לגדל גם ילדים בתוך מכבש הלחצים הזה. הורינו הצליחו גם לגדל אותנו וגם לחסוך. אנחנו לא מצליחים ואנחנו עובדים קשה מאוד. הייתי בשמחה גרה בפריפריה – אם היו שם מקומות עבודה ותשתיות נורמליות. המוני אנשים עושים את זה בגרמניה. גרים במקומות קטנים יחסית ועובדים בערים הגדולות שלידם. אבל מס הכנסה מתחשב ועוד איך בהוצאות הנסיעה שלהם. זו הוצאה מוכרת. האם גם בארץ מי שיגור בנגב וימשיך לעבוד בתל אביב יקבל את הוצאות הרכב והדלק כהוצאה מוכרת? האם יש באמת מערכת רכבות, כבישים ותחבורה ציבורית שיכולה לשרת את הציבור כך שזה יהיה אפשרי לחזק את הפריפריה? המון אנשים חולמים על לגור במקום שקט וחביב במקום בערים סואנות ברגע שיש להם ילדים. בגרמניה זה אפשרי. בארץ – זה חלום באספמיה.
בברלין, דירה של 80 מ"ר, שקטה ועורפית, באחת השכונות הכי קוליות, עם תחבורה ציבורית שמביאה אותך תוך 15 דקות לכל מקום מרכזי שרק תרצה – עלתה לנו פחות מ-600 אירו וזה היה כולל חימום בחורף, ארנונה, וניקיון חדר המדרגות. טוב נו, מי שמכיר את גרמניה יודע שמחירים בברלין זולים בהרבה ממה שמשלמים בערים אחרות במערב המדינה. בהיידלברג שילמנו על דירה של 48 מ"ר קרוב ל-700 אירו כי היא הייתה ממש במרכז העיר ובכל זאת ברחוב שקט. ועדיין – זה לא מתקרב למה שמשלמים בארץ אך ורק על שכר הדירה בלי עלויות העירייה וכל השאר. חיינו מהיד לפה, לא חסכנו אגורה בשנים האלה. אבל בארץ – היינו נכנסים לספירלה של חובות. כי לא לכל אחד יש הורים שאפשר לגור אצלם. לא לכל אחד יש חסכונות כלשהם.
אני מחזקת את ידם של כל אלו שמפגינים שם בארץ. אתם נלחמים גם בשביל החלום שלי לחזור לארץ מתישהו ולגדל שם את ילדיי במקום בגרמניה. גרמניה ארץ יפה ולעבור בה היריון בקיץ זה הקלה כי כאן בקושי יש 20 מעלות בחודש בהאחרון. אבל היא לא הבית ולעולם לא תהיה הבית. היא לא מקום אידיאלי עבורי לחיות בו. ישראל היא כן המקום האידיאלי. כי היא הבית. ואליה אני שואפת ולשם אני מתישהו מקווה לחזור. אם רק יהיה אפשר לעמוד בזה. כי התאבדות כלכלית לא באה בחשבון. כשעוד היינו רק אנחנו עוד יכולנו להסתכן. עכשיו כבר לא.
המצוקה בארץ היא לא רק שכר הדירה המטורף. זה גם מחירי החשמל, המים, האמרת מחירי המזון, מחירי החינוך בכל הגילים וזה שמערך קצבאות הילדים דפוק לאללה. רוב ההוצאות הן בילד הראשון והשני, לא החל מהרביעי שרוב מעמד הביניים לא מגיע אליו בכלל. וגם למשפחות דתיות העלויות הללו זהות וגם הם צריכים את הכסף בילד הראשון ולא אחר כך. הדרך הנכונה לעודד ילודה בישראל היא לתת את רוב התמיכה לזוגות צעירים בילד הראשון והשני.
יש הרבה מה לשפר גם בלי להפוך את ישראל למדינה סוציאליסטית כמו שאוהבים להפחיד אותנו. יש אפשרות לנתב את המיסים באופן שייטיב עם העם שנושא ברוב הנטל.
עלו והצליחו. אתם נלחמים בשביל כולנו.
